אני אוהב קיץ. נכון, חם ולח (לפחות באזור מגוריי) אבל עדיף בהרבה על החורף, עם הקור והגשם וכל שכבות הלבוש שהוא מחייב. בכלל, קטן עלינו החום: נכנסים לאיזה קניון, או סתם חנות, מסתובבים כמה דקות וממשיכים לתחנה הבאה. הכל על פי העיקרון הידוע של "באנו בגלל המחיר, נשארנו בגלל המזגן". חוץ מזה, יש אור עד מאוחר, ואפשר מדי ערב לצאת עם הנסיכות, המבקשות לעשות סיבוב בין כל מגרשי המשחקים בשכונה, ולמרבה הצער מסתבר שיש לא מעט כאלה.

בתחום הספורט בכלל, והכדורסל בפרט, המצב קשה הרבה יותר: הליגות באירופה הסתיימו או מסתיימות או-טו-טו, ה-NBA גם נגמר, תודה לאל, ה-WNBA, למרות שי דורון, לא ממש בראש מעיינינו, טורניר ההזדמנות האחרונה של הבוגרת עוד די רחוק, ובינתיים יוצאות נבחרות כאלו ואחרות לטורנירים כאלה ואחרים - עתודה, אוניברסיאדה, קדטים וכו' - שברוב אמצעי התקשורת לא זוכים לסיקור מקיף, ואפילו לא לסיקור מתומצת. מזל שיש "ספסל"'.

עד כמה המצב קשה מבחינת שידורי הספורט, אפשר לראות לפי מה שהולך ב-ESPN. בניגוד לעונות שנה כתיקונן, הרי בקיץ מציע הערוץ הרבה בייסבול, שבשלב זה של אמצע העונה (ובואו נודה בזה: עבור רובנו גם לפני השלב הזה ואחריו) מעניין כמו מרוצי כלבים בטורקמניסטן, המון מירוצי מכוניות ותכניות אקסטרים, שאף פעם לא היו הקטע שלי, לא מעט גולף וההברקה המדהימה מכולם: תחרויות איוּת.

לא, זה פשוט לא ייאמן. גם כל האירועים הביזאריים שהאמריקאים ממציאים, ובעיקר העובדה שכולם משודרים בטלוויזיה. מילא כל התחרויות לצ'ירלידרז, אותן עוד קיבלתי איכשהו בזכות היכולת הגופנית והאלמנטים מעולם ההתעמלות והריקוד. נגיד. אבל מה עם טורנירי פיינטבול (למרות שלירות אחד בשני זה ספורט ידוע ברחבי המזרח התיכון)? ואליפויות פוקר? או גרוע יותר - אכילת נקניקיות? מישהו מכם צפה פעם בגועל נפש הזה? עומדת קבוצת אנשים, רובם בעלי כרס בגודל החוב הלאומי של ארצות הברית, שבזמן מוקצב צריכה לדחוס לתוכה כמה שיותר נקניקיות, כולל הלחמניות כמובן, וכן - זה מגעיל בדיוק כמו שזה נשמע. הכל במסגרת אירוע רב משתתפים, כולל גדודי מעריצים, עשרות מצלמות, פרשנים ויפני אחד קטן, ששוקל מקסימום שלושים קילו ותמיד מנצח.

כל אלה הם התגלמות השפיות וההיגיון הבריא ליד תחרויות האיוּת. חבורה של נערות ונערים צעירים, רועדים כאילו היו קליבלנד קאבאלירס בסדרת הגמר, צריכים להתייצב במרכז הבמה בזה אחר זו, ולאיית נכון מלים שמוקראות להן, ושאותן אף אחד, אבל אף אחד, לא שמע ולא ישמע לעולם מחוץ לאולם התחרות. אכן, דרמה עוצרת נשימה, עד כדי כך שהתחרויות האלו עומדות במרכזם של לא מעט סרטי קולנוע, בהם צופים בעיקר ילדים שרואים את עתידם באיות, ושרק אלוהים יודע כמה מכות הם חוטפים בגלל זה על בסיס יומי בבית ספר.

אבל ESPN בשלהם: שידור מקיף ומלא, בלשנים המנתחים את רמת הקושי של המלים ופסיכולוגים שמסבירים מה עובר על הילדים ("לפי השלולית שליד נעלו השמאלית, ניתן להסיק בקלות שהוא חושש, או שאמא שלו דחפה לו הבוקר קערה אחת יותר מדי של דגנים"). ואיך אפשר בלי ההורים הרועדים ממתח ומהתרגשות ביציע, שיוצאים מדעתם מרוב אושר בכל פעם שהבן יקיר להם מצליח לאיית ללא טעות איזו מלה בת 17 אותיות, שהפירוש הנפוץ ביותר שלה הוא "הכלי המדעי ההוא שסתם זרוק במחסן, ושאף פעם לא מחפשים אותו כי אין ממש מה לעשות
איתו".

לפני כמה ימים שוב נפלתי, תרתי משמע, על תחרות שכזו, והחלטתי שפעם אחת באמת אנסה לעקוב אחרי מה שהולך. ככה זה הלך:

ילד חיוור במיוחד משרך דרכו למיקרופון.

מנחה: המלה שלך היא "GENIZAH".

ילד: האם תוכל לחזור בבקשה?

מנחה: GENIZAH.

ילד: האם תוכל לתת לי את המשמעות המילונית?

מנחה: GENIZAH משמעה הכנסתם לארכיון מיוחד של מסמכים וחפצים, במיוחד דברי קודש מעולם היהדות (כן-כן, הוא התכוון ל"גניזה". אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט - בהכל!!).

ילד: האם תוכל לחזור בבקשה על המלה?

מנחה: GENIZAH.

ילד: האם תוכל בבקשה לתת לי שוב את המשמעות המילונית?

מנחה: GENIZAH משמעה הכנסתם לארכיון מיוחד של מסמכים וחפצים, במיוחד דברי קודש מעולם היהדות.

ילד: GENIZAH?

מנחה: GENIZAH.

ילד: GENIZAH - ג'י, אי, אן, אַיי, זי, אֵיי, אֵייץ'. GENIZAH.

תשואות סוערות, קלוז-אפ על הילד, שבחצי השעה שחלפה מאז שניגש למיקרופון איבד 18 שנה מהחיים, והרוויח ביושר 41 שנה של טיפולים פסיכולוגיים, קלוז-אפ על הורים מעולפים מאושר, קלוז-אפ על ילד נוסף, חיוור במיוחד, המשרך את דרכו למיקרופון.

כך זה נמשך שעות על גבי שעות. כלומר, אני מניח, אחרי הכל נרדמתי אי שם באמצע ה- GENIZAH השתים-עשרה, או איזו מלה שזו לא היתה. אם ESPN רואים בזה ספורט, וחשים צורך עז לשתף אותנו, יש לי רק דבר אחד לומר למחלקת התכניות שם: ליידי'ז אנד ג'נטלמן, אתם, או אנחנו, לגמרי פסיכים - פא, סמך, יוד, כף, יוד, מם סופית. פסיכים. משום מה, ולמרות השרב בחוץ, לא נראה לי שזה דווקא אנחנו. חזרו אלינו בסתיו.

shaharhermelin@gmail.com