היה נחמד בסוף השבוע, לואיס התקשר. כהרגלו, כבוד העו"ד המלומד מניו יורק מאוד התעניין בשלומי ובשלום המלכה-האם, יורש העצר והנסיכות, אבל עוד יותר כהרגלו, הוא עבר חיש קל למטרה האמיתית שהביאה אותו לחייג לונג-דיסטנס - מתן אי אלו תובנות משם על דברים שקורים כאן.
הפעם, עניין אותו לשמוע מה דעתי על סיפור אוסישקין. בכל פעם שהוא מבקר בארץ הוא מגיע גם לצפות בכדורסל, ולמרות שנחשף יותר לצד הצהוב של הענף, הספיק לואיס להיות גם באוסישקין, ונהנה מאוד ("הדבר הכי קרוב שפגשתי להיי-סקול ג'ים"). עניתי שלמרות שמעולם לא הייתי אוהד הפועל תל אביב (ואם כבר פתחנו את זה, גם לא של מכבי תל אביב, הפועל ירושלים או כל קבוצה אחרת בליגת העל ובליגה אחרת. קבוצת הכדורסל האחרונה שאהדתי ממש היתה הפועל עפולה/יזרעאל הגדולה של שנות ה-80') - כמי שביום-יום מתעסק בשימור אתרים היסטוריים, אני סבור שלצד כל האתרים הכל כך חשובים מימי ראשית ההתיישבות בארץ, בתיהם ומשרדיהם של גדולי האומה ומנהיגיה לאורך השנים, מבנים בעלי חשיבות אדריכלית יוצאת דופן וכן הלאה - חייב להיות מקום מכובד גם לשימור מבני תרבות / אמנות / ספורט, שעשו חתיכת היסטוריה בתחומם.
לואיס בהחלט הסכים, גם לאמירה העקרונית וגם לזה שאוסישקין הוא חתיכת היסטוריה, אבל מיד התנדב להציג צד שני למטבע. "אל תשכח", הוא אמר, "שלא קשה למצוא אולמות עם טיפה'לה יותר היסטוריה מאוסישקין, עם כל הכבוד, שנהרסו עד היסוד או נעזבו לאנחות - ומי שהיו דייריהם פשוט קיבלו או מצאו לעצמם בית חדש, ועדיין חיים, נושמים ומתפקדים, מי יותר ומי פחות. למשל הבוסטון גארדן (כן-כן, אני יודע שלהכליל באותו משפט את המלים "סלטיקס" ו"חיים" זה מגוחך, אבל מה אתם מעדיפים "עמיר פרץ" ו"שר ביטחון"?), ה"פורום" של הלייקרס, ה"ספקטרום" של הסיקסרס ורבים אחרים, מהכדורסל ומענפי ספורט אחרים, שהומרו והוחלפו בשם הקידמה, הנוחיות או אני לא יודע מה".
הסכמתי איתו שזו נקודה טובה, ומיד אחר כך הסכמתי איתו שבלי טיפת ציניות, אי אפשר שלא להתרשם, ואף להתפעם, מהאהדה והאהבה הבלתי תלויה בדבר של אוהדי הפועל לקבוצתם ולאולם כאחד. אותם מאות והאלפים שלא מוותרים לשנייה על השביב האחרון של התקווה להציל את אוסישקין, מאהל המחאה ליד האולם, העתירות, ההפגנות, המצעדים ומה לא. הסכמנו גם שמצד שני, חבל מאוד שחלק מהמחאה הופך לאלימות, על גבול סכנת הנפשות. "תקשיב ותקשיב טוב", אמר לואיס, שבחייו היה שותף פעיל ללא מעט מאבקים ציבוריים, "בדיוק כמו שקורה תמיד, ברור שמי שמגיעים למעשים קיצוניים יחסית הם מיעוט, אבל גם ברור שמהר מאוד הציבור מפסיק לראות בהתנהגותם זו כבאה מתוך אכפתיות, להיות כך, ומה שיוצא זה רק הפסד נקודות זכות במאבק".
ניצלתי את ההזדמנות לספר לו קצת גם על האלימות המילולית, בה ניתן להיתקל בחלק נכבד מהאולמות שלנו. בהתחלה הוא ניסה לנפנף אותי, בטענה שככה זה בכל מקום, אבל הדיווח על שירי השואה ואיחולי הסרטן השתיק אותו בבת אחת. "שמע", הוא אמר לבסוף, "לא יודע מה להגיד לך, חוץ מזה שמשהו בסיסי מאוד-מאוד פגום באופן המחשבה של מי שעושה את זה. אתם, וגם אנחנו, עושים ביג דיל מכל פעם בה במשחק חוץ של נבחרת ישראל או אחת הקבוצות מניף איזה אידיוט צלב קרס וצועק 'חזרו לאושוויץ', אבל אתם מוכנים לעשות את זה אחד לשני? ועוד בארץ? איט'ס פאקינג קרייזי, מאן".
היה לו גם מה לומר בעניין התקשורת ואוסישקין. לדעתו, אין מצב שבארה"ב לא היו מתגייסים אי אלה עיתונים ורשתות טלוויזיה לעסוק בנושא ללא הרף, שלא לדבר על תמיכה מוצהרת באחד הצדדים, סביר יותר להניח שבזה של האוהדים. ביקשתי שלא יעצבן אותי עם העניין של התקשורת, כי מי שחי איתה על בסיס יומיומי זה אני, ולא הוא זה שצריך להיתקל בכל בוקר במיליון ידיעות מסעירות ומרתקות מהענף-שאין-לנקוב-בשמו, בעניין זה שאולי יחתום כאן, וההוא שבמגעים עם שם.
במאמר מוסגר, ואם כבר הזכרנו תקשורת, הרי שבעיתון של המדינה, תחת הכותרת על האבטחה שהוצמדה לראש עיריית תל אביב בעקבות מאורעות אוסישקין האחרונים, כתוב היום שחור על גבי לבן: "האוהדים החלו להתפרע ללא תיאום עם המשטרה". ואני אומר: שערורייה! איך הגענו לשפל כזה? איפה הימים שהאוהדים היו מבקשים את רשות המשטרה להתפרע, משיגים אישור מיוחד לשם כך ומתחילים בהתפרעות בשטח רק אחרי שמועדה ואופייה תואמו מראש עם כחולי המדים? אכן מחדל!!
חזרה ללואיס. סיכמנו את נושא אוסישקין בכך שייהרס או לא - פשוט לא ייתכן מצב לדעתנו בו לאגודה כמו הפועל אין בית אמיתי משלה, והקבוצות השונות השייכות לה נאלצות לנדוד בין אלוהים יודע כמה אולמות עירוניים ובית-ספריים, אבל עוד לפני כן - שלאור המצב אליו הגיעו קבוצת הבוגרים של האגודה, ולא רק היא, אולי כדאי מבחינת האדומים שקודם יימצא מישהו בעל מספיק אמונה ואמצעים, שיעמיד את הפועל על הרגליים. מכל הבחינות.
"אתה יודע", אמר לואיס, "אני מנסה לדמיין לעצמי, וזה קשה, שאחת הקבוצות של ניו יורק באיזשהו ענף - הניקס, היאנקיז, המטס, הריינג'רז או כל אחת אחרת - היתה נקלעת למצב דומה. הרי תוך שנייה היתה נעמדת כל העיר, טוב - רוב העיר, על רגליה האחוריות, ובשום אופן לא נותנת לה ליפול". "ברור", עניתי, "איזה מזל שציינת את זה. עכשיו אני יודע מה הדבר היחיד המבדיל בינינו, נכון?".
shaharhermelin@gmail.com
