ושוב הוא עימנו כאן. לא, לא השרב, שבניגוד לכל מקום אפשרי לא יזכה כאן לשום התייחסות (אולי חוץ מ: סססססס-אמ-אמ-אמ-אמ'שלו), אלא דראפט ה-NBA. ברור שזה בלתי ייאמן, על גבול השערורייה, שתקשורת הכדורסל בארה"ב ומחוצה לה לא עוסקת מסביב לשעון בחזרתו של טפירו לבני השרון, אלא בזוטות רדודות כמו הדראפט, וכמו טריידים שאולי ישיגו לעצמם קווין גארנט וקובי בראיינט, אבל זה מה יש.

לכן, כבוגרים גאים של הפקולטה למדעי "איף יו קאנט ביט ד'ם - ג'וין ד'ם", ע"ש לבאן מרסר, וויל סולומון, טרנס מוריס ועוד רבים וטובים - הבה נסרק היטב ויפה את הצמר שעל גופנו, ונצטרף אל שאר הכבשים בעדר בהגיגי דראפט כאלה ואחרים.

קסום ומופלא הוא הדראפט בעיניי. פחות בשל העובדה שבהבל פיו של הקומיש מתווספות תוך שנייה שבע, שמונה ואף תשע ספרות לחשבונות הבנק של הנבחרים, ויותר בשל אלמנט "מפעל הפיס", הנעוץ בו ומעמיק שורשים מדי שנה. פחות מעניין אותי כרגע, שלמעט הפתעות מרעישות של הרגע האחרון - שני השמות הראשונים עליהם יכריז דייויד סטרן יהיו גרג אודן וקווין דוראנט, והרבה יותר מסקרן יהיה לראות האם הם באמת יהיו גדולים כמו שצופים הכל, או אולי חלילה יתבררו כנפילות מהדהדות, שיותירו את פורטלנד וסיאטל שבורות לב ותכניות חיסכון. ולהפך, מי מבין אלה שכרגע לא מדברים עליהם, או מדברים עליהם פחות, יהפוך לבאנקר ולסופרסטאר גם יחד.

נכון שבכל שנה יש מי שמעלה באוב את המייצגים נאמנה את שני צדי המטבע, אבל מה אכפת לי. זה מה בא לי לעשות בחום הזה, וחוץ מזה - תמיד כיף לבחון את פועלם לאורך השנים של ג'נרל מנג'רים, מאמנים וסקאוטים, לשמוח לאידם של הטועים והנופלים, לנוד בראשנו בחוסר אמון ולפעור פינו בתדהמה מול עיוורונם וחוסר מעופם, שהתבטאו בהתעלמות מפרנצ'ייז-פליירז בהתהוות, או דווקא להתרשם ממי שהבחין בניצוץ, הימר וזכה בגדול.

אם הזכרנו את הבלייזרס, אין ספק שלמרות העובדה שגרג אודן הוא גרג אודן, יעבור רעד קל באזור האסטרטגי שבין רגליהם של ראשי הקבוצה, רגע לפני שיאשרו כי זו בחירתם ואין בלתה. 23 שנה חלפו מאז הנפילה הגדולה והמפורסמת בתולדות הדראפט, אותו יום שחור בו אמר מי שאמר בפורטלנד למייקל ג'ורדן: "ילד, אתה נראה כמו שחקן נחמד, אבל אנחנו הולכים על בטוח, ובוחרים בסאם בואי".

הטראומה חיה, קיימת ובועטת לבלייזרים בראש מדי בוקר, צהרים וערב, אבל לא רק בגלל בואי וג'ורדן (או, לצורך העניין, גם צ'ארלס בארקלי, סאם פרקינס, אוטיס ת'ורפ או ג'ון סטוקטון, שכולם-כולם היו שם באותו דראפט אדיר). גם 12 שנה קודם, בדראפט 72', היתה לפורטלנד זכות הבחירה הראשונה. המאושר (?) היה לה-רו מרטין, סנטר ששיחק משהו כמו ארבע עונות, והעמיד ממוצעים מפוארים של 5.5 נקודות ו-4.5 ריבאונדים. מיד אחריו לקחו הבפאלו ברייבס את בוב מקאדו, ורק בבחירה מס' 12 (!!) הועלה שמו של אחד בשם ג'וליוס ארווינג.

השבחים והתשואות אינם נחלתם הבלעדית של אנשי פורטלנד, כמובן. ב-98' הבריקו הקליפרס עם מייקל אולווקאנדי כמס' 1, במחזור שכלל נפלים כמו וינס קארטר, דירק נוביצקי, פול פירס, מייק ביבי ואף אנטואן ג'יימיסון. ב-95' העדיפו בגולדן סטייט את ג'ו סמית כמס' 1 על פני קווין גארנט, ראשיד וואלאס ומייקל פינלי, וב-87' ניצלו הנטס את הבחירה מס' 3 שהיתה להם, כדי להבטיח את עתידם עם דניס הופסון, ולא למשל עם דוברנו המדופלם, רג'י מילר, עם סקוטי פיפן, קווין ג'ונסון או מארק ג'קסון.

ואפשר להמשיך כך כמעט דראפט אחרי דראפט, ולמצוא נפילה אחרי פשלה, וטעות אחרי פספוס. גולדן סטייט (כן, שוב הם) הצליחו מאוד גם ב-86', כשלקחו בבחירה השלישית את כריס וושבורן (מי?????) וויתרו בין השאר על מארק פרייס המופלא ועל צ'אק פרסון. בכלל, הרבה נחת ומזל סובבים את דראפט 86'. נכללו בו לן בייאס, שנבחר במקום השני על ידי הסלטיקס וחגג את בחירתו עם הרבה קוקאין ועוד יותר הרבה דום לב, את רוי טארפלי, שמעולם לא פגש סם שלא מצא חן בעיניו, ואפילו הבחירה מס' 1, בראד דוהרטי, שהעמיד מספרים יפים בקליבלנד, נאלץ לפרוש בגיל 28 בשל פציעות כרוניות בגב.

איפה עוד? ב-89' הלכו בסקרמנטו על פרוויס אליסון, במקום טים "הומואים-זה-פויה" הארדאווי, שון אליוט, שון קמפ, גלן רייס או אפילו ולאדי דיבאץ' האחד והיחיד. ב-76', כשהקינגס היו עדיין בקנזס, הם לקחו בבחירה השלישית את ריצ'רד וושינגטון, שאמנם בא מ-UCLA של ג'ון וודן האגדי, אבל נמוג למדי בליגה של הגדולים. את מי יכלו לקחת במקומו? יפה ששאלתם. למשל שתי מכונות סלים כאדריאן דנטלי ואלכס אינגליש, או צ'יף אחד כרוברט פאריש.

שנתיים אחר כך, במה שנחשב אחת הפדיחות הגדולות בתולדות הדראפט, הלכו הפייסרס בבחירה השלישית על ריק רובי - סנטר-פורוורד ששרד אצל בדיוק שנה, לפני שהתגלגל לבוסטון ולפיניקס, וסיים עשר עונות בליגה עם 7.6 נקודות ו-4.7 ריבאונדים. בעת שבחרו ברובי היו עדיין זמינים באותו דראפט לארי בירד, מייקל ריי ריצ'רדסון, רג'י ת'יוס, מוריס צ'יקס ומייקל קופר, האיש והגרביים. במחשבה שנייה, בירד הגיע בסוף לפייסרס, לא?

וישנן המקרים ההפוכים, של אלה שישבו בשקט, חיכו-חיכו, אולי אפילו בכו-בכו, עד שבא מישהו, "גנב" אותם מאפלה לאור גדול וגרם לכל אלה שהחמיצו את הפוטנציאל לילות ארוכים של חוסר שינה והלקאה עצמית.

דוגמאות? בכבוד. ג'ון סטוקטון היה רק מס' 16 בדראפט 84', שנה אחר כך המשיכו הג'אז להבריק בתחום הגניבות ולקחו במקום ה-13 (ש-ל-ו-ש-ה ע-ש-ר!!) את קארל מאלון. ב-86' עשו הפיסטונס מכה כפולה עם ג'ון סאלי (11) ודניס רודמן (27) - שניים ששיחקו תפקיד מרכזי באליפויות 89' ו-90' של הבאד-בויז. ב-96' הוקראו 12 שמות תמימים - נכון, חלקם מכובדים ביותר כמו אלן אייברסון, סטפון מארבורי וריי אלן, אבל היו שם גם סאמאקי ווקר, טוד פולר וויטאלי פוטאפנקו - לפני שהגיע תורם של קובי בראיינט (13) וסטיב נאש (15). ב-2001 חיכה ה-MVP של סדרת הגמר האחרונה, טוני פארקר, עד לבחירה ה-28, ושנה אחר כך נבחרו כבר ננה הילאריו ודחוואן (דג'וואן, דוואן, איך שלא קוראים לבן של מילטון) וואגנר לפני שבמקום התשיעי הוקרא שמו של אמרה סטודמאייר.

(דבר יו"ר הדירקטוריון: היי, סר ש. הרמלין, תגיד, הפסל של סטוקטון לא דומה קצת למיקי ברקוביץ'? המשך נא בבקשה).

בקיצור (מה קיצור? איזה קיצור בראש שלך? כבר 900 מלה טחנת לנו במוח), לא נותר לנו אלא לאחל הצלחה למנחשים, ולקבוע לעוד שנתיים-שלוש לראות מה נהיה.

ומעניין לעניין בערך באותו עניין

מקורות בליטא יודעים לספר, כי החבר יאסיקבצ'וס כבר בונה את עתידו לימים שאחרי הכדורסל. שאראס, כך מדווחים, מתעתד להיכנס חזק מאוד לעסקים מעסקים שונים, אולם לעשות זאת לבדו, באופן סוליסטי לחלוטין. המקור שטרח והדליף בלעדית ל'כדורסלע' הדגיש, כי הכוכב התחייב בכך להמשיך את המסורת בה החל ב-NBA, לפיה בכל דיווח על משחק של מי מקבוצותיו - הודגשו המלים "שאראס לא שותף".

shaharhermelin@gmail.com