עוד בעונה שעברה הייתי בטוח שמאיר טפירו לא ימשיך בהפועל ירושלים. אלה היו הזמנים שבהם דן שמיר התעלל בו, הוריד אותו לספסל, נתן לו רק כמה דקות פה ושם. חשבתי אז, ששחקן עם כבוד עצמי בולט כל כך כמו טפירו לא ירשה לעצמו עוד עונה כזו.

יצא שהגיבור הקשוח באמת לא בקבוצה. אולי לא בדיוק מהסיבות שהעליתי אז, אבל השורה התחתונה זהה: שמיר נשאר, טפירו עזב ועכשיו כל אחד לענייניו.

אני מאמין שהדעות העקרוניות של שמיר נותרו כפי שהן, גם אחרי שהסתבר לו שיתקשה להעביר את העונה עם טפירו על הספסל, וגם אחרי שגילה שעם טפירו הוא יכול לזכות בגביע המדינה ולהיות רחוק מרחק שתי שניות מזכייה באליפות. דברים שהוא האמין בהם בעבר לא נמחקים בבת אחת. התחושה שלי בעניין הזה היא, ששמיר בסך הכל הזיז הצידה את הרעיונות האחרים שלו עד יעבור זעם.

עכשיו, כשמאירק'ה לא באזור, הוא ינסה להביא את ירושלים לשיטת משחק שלא תלויה או מתבססת על יתרונותיו וחסרונותיו של טפירו. בהקשר הזה מזכירים כולם, שדווקא בעונה בלעדיו ירושלים זכתה בגביע יול"ב. גם אני חושב שאין שחקן שאין לו מחליף. אפילו לשחקן נדיר כמו היונה ההנפלדית אף אחד כבר לא מתגעגע כאן. נשכח. די. בלעדיו מכבי ת"א הגיעה לרצף ההצגות הכי מדהים בתולדותיה.

בקטע המנטלי, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שטפירו עשה צעד נכון. ההתפרקות המוחלטת שלו בגמר הפיינל פור הפכה אותו בבת אחת לעוד אחד מאותם סמלים נצחיים של הפועל ירושלים. זה יישמע כמו חוכמה בדיעבד, אבל נשבע לכם שחשבתי למחרת אותו משחק שזהו זה, טפירו והפועל ירושלים לא ילכו יחד יותר. זה הסוף.

זה נראה לי אז כמו סוף תקופה. כמו סביבה שלא תצליח להוציא יותר את המיטב מטפירו. כמו מקום, שהוא מוכרח להינתק ממנו כדי להמשיך ולחיות את חייו כספורטאי מקצועני. כזה שחושב, אומר ומאמין, שהוא מסוגל לזכות באליפות, ולא כזה שאומר שמוטב לסגור את הליגה כי אין טעם להמשיך ולשחק.

לא נדע לעולם, אבל אני מעריך ומרגיש שאם הוא היה נשאר בירושלים זה היה הסוף שלו. גם המיקוח על שנה אחת דרישת הפועל ירושלים, או שנתיים על פי בקשת השחקן, מוכיח בעצם שירושלים (הנהלה ומאמן, כנראה), לא ראו בו כשחקן שיוכל למשוך את הקבוצה בשנתיים הבאות. טפירו יהיה בקרוב בן 32. יש פה תחושה של איזה צורך עז להשתחרר זה מזה. הקבוצה ממנו, והוא מהקבוצה. זה אולי לא מתיישב בול עם התיאורים שמדברים על כך שמאירק'ה היה קרוב לסגור חוזה, אבל הלו - יש עובדות בשטח. מאיר טפ-הירו לא ישחק בהפועל ירושלים בעונה הבאה, ולא ממש חשוב כרגע למה.

בבני השרון הוא יהיה מלך. זו קבוצה שהשאירה את רוב הסגל שלה מהעונה שעברה, וחיה בתחושה שלא מיצתה את עצמה. על פי כל הדעות, זו תחושה נכונה. המון יהיה תלוי בזהות המחליף של לי ניילון, אבל עם טפירו בעסק כבר עכשיו ברור שבני השרון סידרה לעצמה עוד עונה בפיינל פור, ולא משנה מה יהיה. הוא יוכל ליהנות מהזכות להישאר מאיר טפירו, בלי הלחץ המיידי, ההכרחי, לזכות באליפות. כן, כמובן שהוא רוצה, ברור שזו השאיפה. אבל הכל יהיה יותר בשליטה, פחות אמוציונאלי, פחות שובר לב ופחות היסטרי מאשר במלחה הטעון.

בגיל 32, כשהוא נשוי, אב לילד ואחרי עוד שברון לב מקצועי שכמעט השכיח את גביע המדינה – התואר הקבוצתי הראשון שלו בישראל - די ברור (לפחות לי, לא דיברתי איתו אפילו מלה) שטפירו רוצה בעיקר קרקע בטוחה. זה אומר, קודם כל, לפרנס את המשפחה ולהיות בטוח שיש כסף לכמה שיותר זמן. מהבחינה הזו הוכח, ששנתיים עם בני השרון עדיפות לו מאשר עונה בהפועל ירושלים. הוא לא הסכים לחכות עוד שבוע או שבועיים עד שיתבהר המצב הכלכלי של ירושלים, וכנראה שגם הקבוצה לא ממש התאבדה כדי שיישאר.

ואם אלה הדברים, כולם הרוויחו. כולם כולל כולם, גם אם זה לא נראה ככה במבט ראשון. בני השרון ייהנו משחקן ישראלי בכיר; טפירו הרוויח קבוצה ומאמן שלא יפשפשו לו בציציות ויתנו לו ליהנות מהחיים; הפועל ירושלים הקדימה את היציאה שלה לדרך חדשה, תצעיר את עצמה ולא תצטרך לסחוב עוד עונה או שתיים, כשהיא מונהגת בידי שחקן מתבגר שעלול היה לאבד מעמד, גובה ותשוקה למשחק אם היה נשאר אצלה. דן שמיר הרוויח אפשרות לבנות על פי ראות עיניו, עם מינימום שאריות וירושות של שחקנים מהתקופה שלפני בואו לקבוצה.

וארקדי גאידמק? לא יודע אם הוא הרוויח משהו. עושה רושם שהוא לא ממש מתעניין.