ניסיתי למצוא קשר בין האייטם הזה לבין כדורסל, עד שנזכרתי שאני לא חייב בעצם דין וחשבון לאף אחד אז איפה פה הבעיה בדיוק? אחר כך פתאום מצאתי קשר. קצת קלוש, אבל קיים.

יודעים מי זו רינת קליין-מרון?

זו הבת של רלף האגדי. פעם, בתחילת דרכי ועוד טרם שמיניתי את עצמי לנשיא הסיפרה, עבדתי עם ריתנ תקופה קצרה במעריב. היא סיקרה כדורסל, כיסתה את מכבי רמת גן ואת הליגה לנשים, אחר כך קצת מאסה בזה, עברה לכתוב במוספים אחרים ואחר כך וכך שנים נשבר לה הזובון מכל העסק הזה. היא התחתנה עם גידי מרון שעבד גם הוא במעריב ככתב פלילים נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, והשניים המריאו מהעיתון בזה אחר זו, או אולי בזו אחר זה, ואולי היה זה בו-זמנית. מי יכול לזכור.

בכל אופן, רינת היא הקשר לכדורסל. נגיד.

ואיך הגעתי אליה ממרחק כל השנים הרחוקות האלה, סדר גודל של 15 שנים פלוס-מינוס? דרך דוקוסלב בערוץ הבידור. לפני שאני שומע כאן קריאות מחאה - כן, ערוץ הבידור. ועכשיו תתנו לי לדבר ואל תפריעו לי עד הסוף.

יש דבר כזה שנקרא ערוץ הבידור. אני חושב שהוא קשור להוט, אבל לא מתחייב על זה. יודע על קיומו, אבל לא צופה בו. זו רעיית הנשיא, שמפעם לפעם, בישיבות המשותפות באמצע כוכב נולד או בשלוש דקות שלפני חדשות הספורט, מזפזפת באקט אחרון של ייאוש למצוא משהו מעניין.

ואתמול, באמצע כוכב נולד (אין סוג של תחרות שאני לא אוהב, אלא אם כן מדובר במשחק לאה ומייגע שקשור לענף הביפ המקומי) – היא עשתה מעשה והעבירה ל-7 בשלט. אני עוד ש-7 היה MTV, היום צריך להרחיק עד לאזור של התשעים כדי להגיע למוסיקה. אז שיחפשו אותי בסיבוב. רחוק לי מדי.

ופתאום נפלנו על מצעד 20 השירים שמאחוריהם סיפורים על גברים, או משהו כזה. קצבי, מסודר, מתוקתק, כל אייטמון נעים וריחני ונמשך דקה בערך. היו שם הסיפורים האמיתיים שמאחורי שירים של עברי לידר, אביב גפן, שרון ליפשיץ ועוד כמה. מעניין, באמת מעניין.

ואז צפו ועלו בי כל ההרהורים מפעם. על ההתלבטות הגדולה בזמנו בגל"צ בין בחירה בתפקיד כתב ספורט, לבין אפשרות שהיתה לי לעבוד כעורך מוזיקלי. וידעתי בבת אחת, שזה מאוד-מאוד ברור לי: אם לא הייתי הולך לקטע של כתיבה, תקשורת וכדורסל – בטוח שהייתי מוצא את עצמי בקטע של כתיבה, תקשורת ומוסיקה איכשהו.

אחר כך התחיל דוקוסלב על שלמה ארצי. דוקוסלב, ככה הם קוראים לזה. אני מניח שזה לא שידור ראשון. לא יכול להיות שנפלתי על שידור ראשון של קליבר כמו שלמה ארצי. יצאתי מהנחה שמדובר בשידור מספר 14 או משהו, פחות או יותר כמו שקורה בערוץ הספורט עם מהדורת החדשות שלהם ורוב השידורים.

שמעו, נהניתי בצורה בלתי רגילה. לא זוכר מתי ישבתי כל כך מרותק מול הטלוויזיה בתוכנית שהיא לא 24 ובלי שג'ק באוואר ידפוק 12.4 יריות בממוצע לפרק. איזה שימוש בחומרי ארכיון, איזה שימוש נהדר בפרשנים, מלווים, בני משפחה שמעידים על הקריירה וחייו של שלמה ארצי מהרגע שהתחיל ועד היום. העליות והנפילות בקריירה, איפה הוא המריא, איפה הוא נתקע, מה היה שם ומה היה כאן. והכל באריזה מאוד נעימה, קלילה ופשוטה. תחקיר נהדר. לא כבד מדי, לא מעמיק בטירוף, אבל קולח ומעניין. תענוג.

הניסיון לצאת החוצה, לאירופה, והחזרה המהירה לארץ. התפקיד של ירון זהבי בחזמב"ה בנערי ההפקר, שעשה לבת שלו, שירי, המון צמרמורות של עונג בזמנו, יותר מכל תקליט פלטינה שהוא קיבל בזכות מכירת אלפי תקליטים.

השירים מהלהקה הצבאית, המפנה שהביא לקריירה שלו "גבר הולך לאיבוד". פשששש. לבלוע את זה. חולה על מוסיקה, לא נכחיש זאת.

וכיאה לקריירה של אדם עם מסלול ארוך כמו של ארצי, היו שני חלקים לתוכנית. ואולי זה בעצם תמיד ככה, מה אני יודע. לא מדדתי, אבל זה בטח סדר גודל של 45 דקות הכל יחד. ואז, בקרדיטים, ראיתי פתאום בסוף-בסוף, לשנייה ורבע: רינת קליין-מרון, עורכת אחראית. יא אולוהים. כבוד לך, על האחריות שבעריכה.

מילא זה, מיד אחר כך הגיע הסיפור של עופרה חזה ז"ל. שם כבר הייתי עם דמעות בעיניים, כי אין טראגי יותר מהסיפור שלה. עוד דוקוסלב מצוין מהרגע הראשון בשכונת התקווה בגיל 12 וחצי, כשבצלאל אלוני גילה אותה, ועד למוות בבית החולים ולתדהמה הגדולה שהכתה, ממה הכתה, בכל המדינה כשזה קרה. ושוב מצעד שלם של אנשים שליוו את הקריירה שלה מקרוב ומרחוק, שמאתרים ברגישות רבה נקודות כאלה ואחרות בקריירה שלה ומתארים את חזה שלפני ואחרי וליד ובערך. פשוט אדיר.

ועוד לא נרגעתי מהסיפור של חזה. רגע אחד רואים אותה עם שינייד אוקונור, איגי פופ ומייקל ג'קסון כזמרת הישראלית הכי מפורסמת בעולם, זו שניסו בעבר להלביש על שוקולד, מנטה, מסטיק במקום ירדנה ארזי והיא ביקשה לברוח משם, ורגע אחרי שהיא מתה מסיבוכים של איידס. רגע היא עם "אם ננעלו" ו-"גלבי" וכל הישירם הישראלים הקטנים והמרגשים, ורגע היא מאושפזת ומצבה מדרדר ואף אחד לא באמת יודע מה עובר עליה. מדהים וקורע לב.

יצאתי סחוט מהרצף הזה שנמשך כמעט עד אחת בלילה. לא פשוט לדחוס את שלמה ארצי ואת עופרה חזה יחד במכה אחת. ואז, למרות עייפות מסוימת (הפרסומות בערוץ 2 הורגות אותי בכוכב נולד, אבל השנה, לעומת עונות מספר 3 ו-4 שהחמצתי לגמרי, החלטנו לעקוב) – חסר נו את זה בכדורסל.

כמה שחסר לנו דבר כזה בכדורסל. אין לכם מושג כמה.

כמה הייתי שמח לראות תוכנית מושקעת ברמה הזו על סטיב קפלן, למשל, או על ראדיסב צ'ורצ'יץ'. או למה ללכת רחוק: דייויד בלאט, נניח. מישהו פעיל. מהרגע שהגיע לארץ ב-1981. עם צילומים מאז, חומרי ארכיון, קטעי עיתונות, ווילי סימס מפרשן ומספר על ההגעה המשותפת, הקשיים במכבי נתניה כשלא היה כסף ובקושי היה להם מה לאכול. הקשר המשפחתי לדני גוט, סיפור החתירה שהיה או לא היה עם אריק שיבק בגליל עליון, קצת על שיטות האימון, הימים במכבי ת"א לצד פיני גרשון, ההחלטה לעזוב ולצאת לחו"ל, הרגעים הקשים שבאו לפני כן, כשהנהלת מכבי ת"א בעצם הזיזה אותו בחזרה מעמדת המאמן הראשי לשמש כעוזרו של רבי פנחס.

היציאה לסנט פטרסבורג, הזכייה ביורופליג, המאבקים עם רודיונוב – בעל הבית שם – הבריחה מרוסיה אל טרוויזו, השיחה הסודית שמעולם לא פורסמה עם מייק ד'אנטוני שהציע לו להגיע כעוזר מאמן לפניקס סאנס, ההלם עם החתמתו של קטש במכבי ת"א, המעבר לפילזן, צילומים מהבאזר הטורקי. פרשנים מדברים ומסבירים. והנה גם אביב לביא, אומר שנדמה לו שבלאט בחר בדרך הנכונה.

רבותי, חסר לנו דבר כזה כמו דוקוסלב בכדורסל. פעם בשנה מפגיז לנו דני ענבר איזה סרט ספורט כזה, אבל בלי לפגוע, באמת בלי, זה לא אותו דבר ולא דומה. אני לא רוצה סרט על שאראס שהיה פעם שנתיים. אני רוצה סרטי קריירה שלמה. סרטים רציניים, ארוכים, מחכימים, מחדשים. גם האחד על אחד שלו עם בפינג פונג של חצי שעה וכמה שאלות סטייל יאיר לפיד של אסוציאציות לא דומה בכלל למה שאני מדבר עליו.

על מי? על רבי פנחס, על צביקה שרף, על אולסי פרי, על דורון ג'מצ'י, על עדי גורדון, על שמעון אמסלם, על בארי לייבוביץ'. חסר מי?

אני מציע למנות לתפקיד החדש את רינת קליין ואורי סלעי (העורך בפועל או משהו כזה, לא זוכר את ההגדרה), ולהקים בין שלל אתרי הספורט (ושלא יהיה בתשלום, הא?) - ערוץ ספורט שיוקדש לסרטי דוקוסלב מהסוג הזה. ואם הם לא יקחו את התפקיד, חבל אבל לא נורא: הבנתי שמסתובבים סרטי דוקוסלב גם על ריקי גל, דן שילון ובטח יש עוד כמה שכבר הופקו וכאלה שעוד יבואו.

ברכות על ראשכם.