עזבו אותי מכל העאלק-פיקנטריה וההתרגשות-בשקל, שמנסים למכור לי כלי התקשורת מאז שפורסמו הגרלות הבתים ביורוליג וביול"ב-קאפ. לא החזרה של דייויד בלאט להיכל, בטח שלא ההגעה של רביב לימונד עם לה-מאן, ובטח ובטח שלא "ביקור המולדת" של ג'יימי ארנולד עם דינמו מוסקבה האזורית - לא הם הסיפור מבחינתי. מה שכן מפעיל אצלי את בלוטות הנוסטלגיה הם שני שמות אחרים לגמרי, החוזרים העונה לארץ הקודש - אריס סלוניקי, פעם של גאליס וינאקיס, שתגיע לנוקיה, אבל עוד יותר ממנה - אחת מיריבות הפועל ירושלים ביול"ב - דן בוש.

כמה נחמד שדן בוש שוב עימנו. "מקום להיפגש" הוא הסלוגן של כור מחצבתה של הקבוצה, העיר סרטוחנבוש, באתר האינטרנט הרשמי שלה. ואכן, בשנות ה-70' וה-80', כמעט בכל עונה, היתה סרטוחנבוש המקום בו פגשה מי מנציגות ישראל בגביעי אירופה את שגרירתה הבכירה של העיר והאלופה הכמעט נצחית של הולנד, שקשה מאוד היה לא לסמפט אותה.

אישית, מגיל צעיר מאוד הייתי בעד ההולנדים, ואין מנוס מלהודות כי לעובדה הזו אחראית בעיקר הנבחרת הכתומה בספורט-שאין-לנקוב-בשמו. אני זוכר במדויק ובאופן חד להפחיד ילד אחד בן תשע, דומה לי באופן חשוד, יושב בפינת הסלון, ממרר בבכי וממאן בכל תוקף להתנחם לאחר אובדן גביע העולם "שלנו" בגרמניה 74'. אפילו הזכייה של "טיץ' אין" באירוויזיון שנה מאוחר יותר (עם "דינג דינג דונג" החביב מאוד, שאם ממש בא לכם תוכלו ליהנות ואף להשתעשע ממנו ממש כאן) לא השכיחה את המכה, וכדי לוודא שתישאר צלקת בא כמובן עוד הפסד בגמר ב-78', הפעם לארגנטינה.

אבל מספיק עם הספורט ההוא. חזרנו לכדורסל. גם בשנות השיא שלה, לא נחשבה דן בוש לאימת היבשת, אבל לא מעט פעמים היא פילסה את דרכה בנחישות לבית הגמר של גביע אירופה לאלופות, או לשלבים לא נמוכים בגביע המחזיקות. ירושלים תהיה הקבוצה הישראלית הרביעית שתפגוש בדן-בושים. קדמו לה הפועל תל אביב (בעונת 78-9) והפועל רמת גן (1982-3), ששתיהן נכנעו לה בגביע המחזיקות, וכמובן מכבי תל אביב, שפגשה בה לא פחות מ-12 פעמים בליגת האלופות.

כיום, היא נקראת "אייפל טאוורס" דן בוש. אז, היא היתה בעיקר "נאשואה". היה לה את האולם הכי ביזארי באירופה, שכנראה שימש בו זמנית לכדורסל, כדוריד, כדורעף, בדמינטון, טניס שולחן והוקי קרח לסוסים, או משהו כזה. התוצאה: מיליון קווים וסימונים על הרצפה, וקריזה בלתי פוסקת מול הטלוויזיה בשחור-לבן של הצופה הממוצע שלא מסוגל להתמצא במרחב.

אבל עזבו את האולם. היו לה שחקנים. בראש ובראשונה המלך קיס אקרבום הראשון. תותחן-על בגובה 2.06 או 2.08, שירה בלי הכרה מכל מקום ומכל טווח. בלתי עציר לחלוטין היה האיש, שנודע בכל אירופה בכינוי "אקר-בום-בום-בום". בנו, קיס ג'וניור, משחק כיום בקבוצה לצידו של ג'וניור אחר, רועי ברקוביץ'. לצערו של אקרבום הצעיר (וכשחושבים על זה - גם של דור ההמשך לבית ברקוביץ') נכון שהוא שחקן נחמד ואף לא רע, אבל איפה הוא ואיפה אבא שלו.

היה שם יאן דקר, הרכז הקטן והזריז שגם קלע לא מעט, ושבכל פעם שביקר בארץ טרח אחד העיתונים לצלם אותו ליד שחום העור התורן של דן בוש, ולעטר את הצילום בכותרת הכה צפויה "בלאק אנד דקר". והיה שם גם דן קרמר עם היד המצוינת, ועוד אי אלה ששמותיהם מסרבים כרגע לצאת ממרתפי הזיכרון.

ברוב המפגשים מול מכבי היתה ידם של הצהובים על העליונה, גם אם בקושי, אולם היו גם מקרים אחרים. כך למשל, דווקא בעונת השיא של מכבי, 1980-1, במהלכה זכתה בכל התארים האפשריים, היא ביקרה בהולנד וניגפה 97:80. אקרבום נתן עוד תצוגת תכלית מרהיבה של משהו כמו 27 או 30 נקודות, אבל ההופעה ההיא התגמדה בעליל מול ההצגה הענקית של פול תומפסון הפלאי שבע שנים מאוחר יותר, שהמטיר לא פחות מ-46 נקודות על ראשם של המכבים, כולל סל ניצחון שקבע 103:102 דרמטי במיוחד.

עכשיו דן בוש חוזרת. לא בענק ולא לליגה הבכירה באמת. בינתיים היא ביול"ב-קאפ, ואנו נמתין בסבלנות כדי לראות האם יחזור עימה גם משהו מהקבוצה הגדולה ההיא, או לפחות אם מישהו עשה סוף סוף משהו עם הסימונים על רצפת האולם בסרטוחנבוש.

shaharhermelin@gmail.com