יכול להיות שהציפיות שלי מוגזמות. נגמר הטניס, הלך פדרר נגד נדאל, והנה אני כאן עם הכדורסל הישראלי מנסה להתרגש ממשהו, להיות מופתע ממשהו. זה קרה לפני כמה ימים עם הידיעה המפתיעה על החתימה של ג'יימי ארנולד בהפועל ירושלים, אבל עברו כמה ימים מאז.

קשה לצפות לחידושים, הפתעות וריגושים בכל יום. בטח בקיץ, כשאין כדורסל, אבל מצד שני אם לא עכשיו אז מתי – כשתתחיל העונה ואשקלון יארחו את גליל עליון?

חשבתי לעצמי הכל עוד אפשרי ופניתי לספסל, האתר של המדינה, זה שמייצג את הכדורסל הישראלי הכי טוב שיש. קראתי שם על כל מיני העברות עלומות; מורן רוט לפה, אורי יצחקי לשם, אורי קוקיה ממשיך, זה לשם זה לכאן. ליאור ליובין חוזר, אוקיי. מרגש כביכול, אבל ליאור ליובין חוזר כבר שנתיים שלמות ותכל'ס – זה עוד לא קורה. זנחתי גם את גזרת ליובין.

ואז גיליתי פתאום את כתבת הקידום לאליפות אירופה לעתודה נשים. וואלה, יש דבר כזה וזה תיכף קורה. חתום עליה בחור בשם שי ברק, שבלי להתכוון הציף אותי בזיכרונות. מילא שאליפות אירופה לא מעניינת אף אחד חוץ מהורי השחקניות, ירמי אולמרט, רענן וייס והאחיות קלינגר (הכיצד אינן חתומות על הידיעה? אתמהה נואשות ולא אבין זאת). אבל החן, התמימות, ההגשה המכובדת ואפילו הבנאלית של הכתבה גרמה לי לכווץ שפתיים ולהעריך את המאמץ.

זה הזכיר לי ימים נשכחים מלפני 15 שנה בטח, כשהייתי כותב כתבות כאלה בעצמי בעיתון. ללכת לאימון המסכם, לדבר עם המאמן, לקחת אולי כמה ציטוטים משחקן או שניים בולטים, לחפש את הכוכב הבא, לחזור למערכת, להתחנן שיתנו לי מקום נרחב מספיק כי "זה חשוב", וכי זה "מעניין", וכי "יש לנו נבחרת שיכולה ללכת על מדלייה". ואז לשמוע את העורכים מדברים ביניהם ואומרים "אוקיי, בלאו הכי אין שום דבר מעניין, אז בואו ניתן לו חצי עמוד. ותעשה איזו מסגרת נפרדת, הא? שיהיה מעניין ויעזור להחזיק את הכתבה". או שאומרים הפוך. שאין מקום, ושום כלום, וזרוק את ה-200 שלך ודי.

הלך שי ברק אל הנבחרת, דיבר עם קטיה אברמזון, עם ליאל אוחנון, עם קרין אגסי, עם מאיר אליהו, סיכם וקינח עם ירמי אולמרט. הרביץ גם איזו ידיעה על הנבחרות היריבות, מי מה מו וכאלה. אתם יודעים, הכוכבות, הממוצעים. שמות שלא אומרים כלום לאף אחד, אולי-אולי למאיר אליהו. אבל שי ברק עשה מה שעשינו פעם, לפני 15 שנים, כשעוד העריכו פחות או יותר את המאמצים של כתב מתחיל.

היום זה מופיע בספסל ובעיתונים הגדולים כבר אין חוקים. מתייחסים לזה ברצינות, או שלא, ושום דבר לא קריטי או חשוב במיוחד. עתודה בנות? יאללה, תן 70 מלה. יש נבחרות שאפשר לסקר אותן רק החל מרבע הגמר, פחות מזה אנחנו לא זזים. העיתונים היומיים התייאשו מהדברים האלה מזמן.

מודה שהתייאשתי באמצע הטקסט של שי ברק, עימו הסליחה. פשוט לא מושך הקטע הזה, מה לעשות. אבל אני מלא הערכה לאתר שלו וגם לו עצמו. יש דברים שחייבים להיעשות על ידי מישהו. פעם זה הייתי אני, בין השאר. וטוב שהמישהו הזה תמיד יהיה קיים, כנראה.