יש לי יום הולדת היום. ארבעים ושניים קיצים תמימים. איך שהזמן טס. כאילו רק אתמול הייתי בתיכון, ואנשים בני ארבעים-פלוס נראו לי עם רגל וחצי בעולם הבא, ממש-ממש זקנים, ועכשיו אני אחד מהם. פששששש.

אף פעם לא עשיתי עניין מימי הולדת, בעיקר משום שמנטלית - כנראה אשאר לנצח בן שמונה (והחברים הקרובים אומרים עכשיו: איזה שמונה? אולי כולל מע"מ, תוספת סיכון ומס מעסיקים), אבל השבוע תפסתי את עצמי חושב על העניין קצת יותר לעומק. לא בעניין של דיכאון עקב משבר אמצע החיים, חלילה (איך יכול בן שמונה להיות בדיכאון של אמצע החיים?), אלא בעניין של הספקים.

לא להאמין, אבל מסתבר שהספקתי הרבה. עזבו אתכם מהמלכה-האם, יורש העצר, הנסיכות, ענייני עבודה, חו"ל וכל מה שעשיתי באופן אישי מאז יולי 1965. לכל אלה ביחד ולכל אחד לחוד מגיע ושמור פרק מיוחד, בספר שכנראה לעולם לא אכתוב. כדורסל, גבירותיי ורבותיי, אנחנו כאן בענייני כדורסל, והעובדה המשמחת היא שזכיתי לראות ולחוות המון כדורסל. ממש המון.

בואו נראה. בשליפה חופשית מהזיכרון, בסדר מקרי לחלוטין ובלי להיכנס להעדפות כאלו ואחרות, הנה מדגם חלקי ביותר:

הייתי צמוד לגדרות מגרשי הליגה הלאומית הפתוחים והפרוצים לכל רוח (ומאוחר יותר גם ביציעי משמר העמק, גורן/יזרעאל ורוממה בחיפה), בעת שנרקמה והתבססה האגדה שהיתה באמת, העונה גם לשם הפועל גבת/יגור.

ראיתי עשרות אם לא מאות פעמים, מטווח אפס, את כל הגדולים ששיחקו בתקופה ההיא בארץ: בוזי ינאי, איתמר מרזל, אור גורן, גבי טייכנר, בארי לייבוביץ', טל ברודי, מיקי ברקוביץ', אביגדור מוסקוביץ', ג'ים בוטרייט, לו סילבר, סטיב קפלן, מולי אבישר, ג'ק אייזנר, חנן קרן.

וגם עוד מלא שהיו שם כבר אז, או שהצטרפו מאוחר יותר: דורון ג'מצ'י, חיים זלוטיקמן, מוטי דניאל, לבאן מרסר, סטיב מאלוביק, סטיב שלכטר, נדב הנפלד, תומר שטיינהאור, עדי גורדון, דורון שפע, ארז חזן, פיני חוזז, ענת דרייגור, אורנה אוסטפלד, אורלי גרוסמן, ויקה רודובסקי, לימור מזרחי וסליחה עם מי שלא הוזכר.

וכמובן כל הדור הנוכחי, מטפירו, שפר וקטש ועד עומרי כספי ויוגב אוחיון.

וכל הזרים המופלאים שעברו בארץ ולא רק בה - שאת רובם תמצאו כאן, בין האגדות המהלכות, החביבים, בעלי הכינויים ושאר דיירי "סיפרה בסלע".

והלא זכיתי לראות את נבחרת ישראל מדורגת במשך יותר מעשור בשביעייה הראשונה באירופה, כולל כמובן הזכייה שהלוואי-ואתבדה-אבל-כנראה-לא-תחזור-לעולם במדליית הכסף בטורינו 1979.

ואת הפיכתה של מכבי ת"א מקבוצה שעוברת פה שלב ושם סיבוב באירופה - לאלופת היבשת.

ואם כבר יבשת, מה עם כל אותם ענקים שמביצועים התלהבתי ממרומי היציע, או לפחות בשידורים חיים וישירים: פטרוביץ', קוקוץ', צ'וסיץ', דליפאגיץ', סלאבניץ', דליבאשיץ', ראדג'ה, דג'ורג'ביץ', דנילוביץ', מנגין, מרזוראטי, ריבה, פיטיס, ברונמונטי, מגניפיקו, וילאלטה, פוצ'קה, גאליס, ינאקיס, פאסולאס, כריסטודולו, דאקורי, ריגודו, באניו, בלוב, סאבוניס, מרצ'ולניס, ירמין, טראקאנוב, טיחוננקו, ברבנדר, קורבלאן, סן אפיפניו, קבררה, לויק, ויאקאמפה, חימנז, גאסול, ריק סמיתס, אקרבום, נוביצקי, שרמפף, וולפ ועוד המוני אחרים.

ולאהוב כדורסל לאורך כל קריירותיהם של ג'ורדן, מג'יק, בירד ושאר חברי ה"דרים טים" הראשונה והיחידה, כמו גם שאר האולסטארס משנות ה-70' ועד היום - זה לא משהו?

ולראות בגיל 15 או משהו כזה, ועוד ממרחק של חמישה מטר, את ד"ר ג'יי מטביע, ואפילו ללחוץ לו יד אחרי המשחק? ללחוץ יד!! לד"ר ג'יי!!!

ומה עם האליפות של גליל עליון?

ותופעת אליצור "גלובטרוטרס" נתניה?

וגביעי המדינה ויול"ב של הפועל ירושלים?

ולהיות ביציעי "היכל השלום והאחווה" באליפות אירופה ההיסטורית ההיא של יוון ב-87'?

ולמחרת הגמר, בשדה התעופה של אתונה, לעמוד בתור בדיוטי פרי אחרי טקצ'נקו הגדול?

ולשבת במטוס הביתה שורה ליד גאליס ופטרוביץ' (שבאו עם נבחרת אירופה למשחק פרידה מלו סילבר)?

אכן פששששש. מלנת'לפים שחקנים, משחקים, זכיות, הפסדים, עליות, נפילות ומה שאתם רק רוצים. הכל היה, וטוב שהיה, ורק שיהיה עוד בעתיד. מהרבה בחינות, אבל לענייננו מבחינת הכדורסל נטו - נדמה לי שדי יש לי מזל שאני בן כמה שאני, לא ככה?

יו"ר הדירקטוריון כבר בטח יעיר לי על איך העזתי לשכוח את השחקן ההוא והמשחק הזה והתופעה ההיא, אבל הוא כולה בן 39 ומשהו, ילד, מי מקשיב לו בכלל?

shaharhermelin@gmail.com