אני מניח שאם אתם צרכני אינטרנט רציניים כבר יצא לכם לקראו בכמה אתרים את הידיעה, לפיה סטפון מארבורי רוצה לשחק בליגה האיטלקית.
היי, רגע. לא לקפוץ. זה לא יקרה בעונה הקרובה אלא רק אחרי שיסיים את החוזה שלו עם הניקס בעוד שנה. ככה לפחות הוא אומר. אבל אתם יודעים איך זה, ברגע שהג'וק נכנס לראש - הקפיץ יכול להשתחרר גם בעוד פחות זמן מזה, והכל יתמוטט שם בפנים. תכל'ס, אם אני זוכר נכון את הדברים של דורון שפר במסיבת העיתונאים להודעת הפרישה הראשונה שלו, לקח לו עונה אחת להבין שדי.
שפר סיפר אז, שבאיזשהו משחק נגד ז'לגיריס בתחילת העונה, תוך כדי חימום, זה נגמר לו. בתום העונה הוא פרש.
ומכאן, שכיו"ר הדירקטוריון של כדורסלע אני מאחל לסטפון מארבורי שיתחרבש לו השכל בתוך פחות משנה והוא יזכה להגשים את חלומו לשחק באיטליה הרבה לפני תום החוזה שלו בניקס חסרי הסיכוי. אני עושה את זה, אגב, גם בכובעי השני כנשיא הסיפרה.
ולמה בעצם שיהיה לי כל כך איכפת אם הוא יגיע לאיטליה? שאלה טובה, שאם אתם לא יודעים לענות עליה כנראה שמספר הביקורים שלכם כאן מועט מדי.
איטלקי הוא הנשיא בנשמתו, זאת לדעת. למעשה, יליד איטליה היה צריך להיות, ועד היום אין כל הסבר מתקבל על הדעת איך, בשם כל הרוחות וה-יא אולוהים, נולד דווקא בפתח תקווה. תחושותיי הן כמו של מארבורי, ואני מצטט: "טיילנו שם וחיי השתנו. האנשים שם כל כך רגועים. גם אשתי אהבה את האווירה שם מאוד. הנופים פשוט מדהימים".
אחחח, לא נכחיש זאת כלל ועיקר.
הנופים, הערים, העיירות, הכיכרות, האגמים, האוכל, הבחורות (איי-איי-איי, אליזבתה, מי כמוך בבנות), השפה, מזג האוויר. והכדורסל, כמובן, למרות שהליגה שם די חרטאבונה לאחרונה, אבל עדיין טובה מספיק. ומגזיני הכדורסל, שמתעכבים להם משום מה כאן, וכנראה שכבר לא ייצאו לאור לעולם.
אין לי דבר עם מארבורי. אם אני צריך לזרוק ככה באוויר את עשרים השחקנים שאני הכי אוהב ב-NBA שמו לא יהיה ביניהם. אבל מארבורי הוא כוכב. וכאלה כבר לא מגיעים לאירופה בכמויות. אבל מה אירופה עכשיו, אני מדבר על איטליה.
היו ימים שהיית מסתובב באיטליה ובכל קבוצה, גם קטנות ובינוניות, יכולת למצוא איזה כוכב NBA ענק, או לפחות גדול, שבא לסגור קריירה. ריק מהורן, אלכס אינגליש, אדריאן דאנטלי, מייק מיצ'ל, ארטיס גילמור, דריל דאוקינס, אורלנדו וולרידג', רג'י ת'יאוס, ת'רל ביילי, ג'ורג' גרווין ומייקל קופר, הם השמות שאני יכול לזרוק בשליפה מהזיכרון. בטוח שהיו גם אחרים.
אחד כמו מארבורי בסיינה או מילאנו יכול להחיות את המורשת הזו שנרדמה. היום סיינה מביאה את טרל מקינטייר, הגמד של קלמזון ששיחק קודם לכן עם גראבלין בצרפת, וזה מספיק כדי להיות שחקן העונה שם. נו, באמת, אני שואל אתכם.
אני רוצה שאיטליה תחזור להיות מדינת הכדורסל מספר אחת באירופה, עם הליגה הכי טובה. לא שזה עולה לי בדם, לא שזה מדיר שינה מעיניי, אבל זה יהיה כל כך נחמד ומחמם את הלב ששווה לפנטז על זה. אחריו אולי יבואו עוד. ומה רע אם גם קובי בראיינט, איטלקי מוצהר שגדל שם ביחד עם אביו ג'ו (אתם יכולים להוסיף בשקט גם אותו לרשימה), יחזור לשנתיים אחרונות בקריירה עם קאנטו דווקא.
כן, קאנטו. כי ככה בא לי.
אולי סוף-סוף יוולד היורש לאנטונלו ריבה הפלאי.
ואללה.
קובי כיורש לריבה, על זה עוד לא חשבתם.
וקאנטו לאליפות.
פשששש, חזק מאוד. לא אכחיש זאת ואף לא אכחד.
בינתיים, מארבורי ימשיך ללכת לאיבוד עם הניקס לעוד עונה. מקווה שיהיה לו מספיק משעמם ומאכזב ומתסכל במהרה בימינו, כדי שיבין שבמקום בו האישה רוצה משהו, כדאי מאוד ללכת איתה. אחרת היא עוד עלולה להושיב אותך לקפל ערימות של בגדים מכובסים, לא עלינו.
