לפני אי אלה ימים, החלפתי כמה מלים עם יו"ר הדירקטוריון, ומאחר שבדרך כלל יש לנו לא מעט מלים להחלפה, חלפנו-עברנו על פני שורה של נושאים, עד שבשלב מסוים מצאנו עצמנו עוסקים בסוגיית משחק הפרידה החגיגי לדורון ג'מצ'י, שמעולם לא נערך ושספק אם אי פעם ייערך.

לא זוכר בדיוק מתי, לפני מספר שנים, טרם תחילת משחקה של נבחרת ישראל מול ספרד (אם אינני טועה), ערך איגוד הכדורסל טקס, במסגרתו קיבל ג'מצ'י את גופייתו במדים הלאומיים, כאשר היא ממוסגרת לתפארת מדינת ישראל, ועוד איזה גביע או משהו. בהחלט מוצדק וראוי, אך במקביל - קשה שלא לתמוה איך מועדון כמכבי תל אביב, לא מצא לאורך שבע השנים שחלפו מאז פרישתו של דורון - את הזמן והמקום לקיים משחק פרידה ראוי מאחד מבכירי בכירינו, מלך הסלים לנצח נצחים (ראו גם כאן), כמו אלה להם זכו טל ברודי, מיקי ברקוביץ', לו סילבר ואחרים.

בכלל, וכמו לא מעט תחומים אחרים, גם נושא הכבוד לגדולי העבר לוקה אצלנו בחסר רציני, ואין כמעט מועדון שיוצא נקי מהעניין הזה. פה ושם מתקיימים טקסונים קצרצרים, מוענקים זרי פרחים או גביעים בשקל-תשעים-ותשע, ובמקרים נדירים אף משחקי פרידה, אבל כללית - וכבר אמרנו, כמו בתחומים אחרים - אין מדיניות.

ב-NBA אין מצב כזה, כמובן. יש נוהל קבוע וברור: שחקן גדול פורש, מזמינים אותו ואת בני משפחתו לאחד ממשחקי הבית האטרקטיביים, ומול אולם מפוצץ ומריע, לאחר דברי תודה רוויי דמעות, מועלה המספר אותו לבש אל מתחת לתקרה, שם יישאר לעד ולעולם לא יתנוסס על שום גופייה באותו מועדון. את אותו כבוד, להבדיל ושלא נדע מצרות, נוהגות הקבוצות להעניק גם לשחקנים מסוימים שהלכו לעולמם בנסיבות טרגיות, למאמנים ולפרסונות נוספות המהוות חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של המועדון.

הבוקר עברתי על רשימת מספרי הגופיות שהוצאו לפנסיה ב-NBA. מה אומר ומה אגיד: פששששש. איזה שמות, איזה זיכרונות. ים, פשוט ים של נוסטלגיה וריספקט.

הקבוצות הגדולות בתולדות הליגה, מובילות מטבע הדברים גם במספר פנסיונרי-הכבוד. אצל הסלטיקס ספרתי 22, ביניהם ביל ראסל, בוב קוזי, ג'ון האבליצ'ק, ג'ו ג'ו ווייט, דייב קוואנס, קיי.סי. ג'ונס, וכמובן גדולי שנות ה-80' - בירד, מקהייל, פאריש ודניס ג'ונסון. איפה הצלע החמישית, דני איינג'? לא יודע, לא הופרש בינתיים. שערורייה.

הלייקרס כיבדו את ג'רי ווסט, אלג'ין ביילור, ווילט צ'מברליין, גייל גודריץ', קארים, מג'יק וג'יימס וורת'י, והוסיפו קטגוריית ביניים של כאלה ששיחקו בקבוצה כשהיתה עדיין במיניאפוליס, שצוינו לשבח אך מספריהם נתרמו חזרה למערכת, למשל ג'ורג' מייקן, הסנטר האגדי של שנות ה-40' וה-50'.

צ'מברליין וקארים, אגב, שייכים לקבוצת שחקנים שזכו לכבוד כפול ומכופל, עת מספרם הוצא לפנסיה על ידי יותר מקבוצה אחת. במקרה שלהם - הלייקרס, גולדן סטייט והסיקסרס (צ'מברליין) ומילווקי ולוס אנג'לס (קארים). עוד ברשימה: ד"ר ג'יי (פילדלפיה והנטס, בה שיחק בימי ה-ABA), אוסקר רוברטסון (סינסינטי ומילווקי), מוזס מאלון (יוסטון ופילדלפיה), קלייד דרקסלר (פורטלנד ויוסטון), צ'ארלס בארקלי (פילדלפיה ופיניקס), בוב לניר (מילווקי ודטרויט), נייט ת'רמונד (גולדן סטייט וקליבלנד) וסביר להניח שישנם עוד כאלה שפספסתי, שאף הם חוו שני טקסים שכאלה לפחות, ובצדק מוחלט.

מי עוד כאן? מי לא. דומיניק ווילקינס ובוב פטיט באטלנטה; ג'ורדן, ופיפן בשיקאגו; רולנדו בלקמן ובראד דייויס, הבק-קורט המצוין של דאלאס בשנות ה-80' (היי, מה עם מארק אגווייר שלהם הבלתי ניתן לעצירה?); אלכס אינגליש מדנבר; אייזיה, דומארס, ליימביר וויני ג'ונסון מדטרויט; ריק בארי מגולדן סטייט; חאכים אולאג'וואן וקלווין מרפי הננס מיוסטון; רג'י מילר של הפייסרס.

גם סידני מונקריף וג'וניור ברידג'מן במילווקי; ביל בראדלי, וולט פרייז'ר, ארל מונרו, וויליס ריד, דייב דה-בושר ופטריק יואינג מהניקס; ביל וולטון מפורטלנד; ג'ורג' גרווין ודייויד רובינסון מהספרס; קרל מאלון, ג'ון סטוקטון ודרל גריפית' מיוטה, אלווין הייז ווס אנסלד מהבולטס ועוד המון.

וישנם אלה שכובדו הן כמאמנים והן כשחקנים, למשל בילי קאנינגהם (פילדלפיה), פול ווסטפל (פיניקס), דייב קוואנס (סלטיקס) וג'רי ווסט (שחקן, מאמן וג'נרל מנג'ר בלייקרס). ובין ההולכים בטרם עת תמצאו את דראזן פטרוביץ' האחד והיחיד (נטס), רג'י לואיס (סלטיקס), מאליק סילי (מינסוטה) ובובי פילס (הורנטס). איש-איש והטרגדיה שלו, איש-איש והכבוד שקיבל על תרומתו.

אה כן, שארלוט, טורונטו, ממפיס והגריזליז לא מצאו עדיין אף אחד ראוי. הלם ותדהמה בעולם הכדורסל. המג'יק וההיט, אף הן חברות במועדון לא ממש נכבד זה, לפחות הפגינו יצירתיות והמציאו משהו: המג'יק החנפנים תלו את מספר 6 לכבוד האוהדים (מה שעשו גם הקינגס הלא פחות חנפנים), יעני השחקן השישי-עאלק, וההיט עשו מערוף למייקל ג'ורדן, והוציאו מהמערכת את מספר 23. שוין.

ברור שאצל האמריקאים, כמו אצל האמריקאים, אי אפשר בלי פיקנטריה: באטלנטה כיבדו את הבעלים-לשעבר, טד טרנר, ותלו מתחת לתקרה את מספר 17, שהוא המספר בממיר של הערוץ של טרנר, TBS. בין המאמנים, קיבל צ'אק דיילי של הפיסטונס את מספר 2, לכבוד שתי האליפויות אליהן הוביל את הקבוצה, בעוד דאג מוֹ (דנבר, 432), בובי לאונרד (פייסרס, 529), רד הולצמן (ניקס, 613) וקוטון פיצסימונס (פיניקס, 832) יזכרו לעד את מספר הניצחונות בהם זכו הקבוצות תחת שרביטיהם. ג'ק רמזי מפורטלנד, קיבל דווקא את מספר 77, לזכר השנה בה הוליך את הקבוצה לאליפות. צ'יק הרן, השדר המיתולוגי של הלייקרס, ודייב זינקוף, הכרוז הלא פחות מיתולוגי של הסיקסרס, הונצחו אף הם על ידי המועדונים וזה מאוד יפה וראוי.

והיה שם גם ג'ים לוסקטוף (אני מאוד מקווה שלא טעיתי בשם), מבכירי הסלטיקס מאמצע שנות ה-50' ועד אמצע ה-60', שבטקס תליית הגופייה ביקש שעברו בקבוצה יכובד בכך, שיינתן למישהו אחר ללבוש את מס' 18 שלו. הבקשה כובדה, המספר נדד לענק אחר, דייב קוואנס, ואחרי פרישתו שוב הוצא מהמערכת. הפעם לתמיד.

נכון, לאמריקאים אולי קל יותר משום שמספרי הגופיות אינם מוגבלים אצלם ל-4 עד 15, כנהוג באירופה מימי קדם, אבל סמכו עליהם שגם אם היתה בעיה, לא היתה בעיה. בעיקרון, זה בסך הכל עניין של חינוך, מסורת ורצון, לאו דווקא בסדר הזה. ומה עם ג'מצ'י? ברור שזה יקרה, אין ספק בכלל, מתישהו, פעם, אולי, יש סיכוי, לא בטוח, אבל בכבוד.

shaharhermelin@gmail.com

(דבר יו"ר הדירקטוריון: שיחקת אותה, סר ש. כל הכבוד. ראיתי באייטם הנאה כרפאל שלך הזדמנות להניח כאן צילומים של כאלה שבדרך כלל אנחנו לא זוכים לראות, יו נואו. כל מיני קוטון פיצסימונס ובוב לניר. חוץ מזה, סיפור ג'מצ'י הוא באמת מביך ולא מתאים.

בהזדמנות זו מוכרח לומר לך, שאיפשהו כנראה שפספסתי לגמרי את מותו של מאליק סילי. רק עכשיו, אחרי ששמו הוזכר, פתאום צפה ועלתה בי מחדש הידיעה שהאיש כבר לא איתנו. והיות שהספקתי לראות אותו משחק בזמן אמת הוא יוכנס בקרוב - גם אם באיחור ניכר - לחלקת הקבר שבנינו כאן בלינק 'לזכרם').