אוי אוי אוי, עיתונות הקיץ. לפעמים כל העסק הזה נראה כמו אבסורד אחד גדול. רוב השנה אנחנו בוכים על זה שלא נותנים מספיק שטח ונפח לכדורסל בעיתונים היומיים ואז, דווקא כשנותנים, אתה פתאום שואל את עצמך אם יש בכלל טעם.

חג'ג': המטרה כבר מול העיניים

זו הכותרת של היום על פני עמוד שלם בעיתון של המדינה. ואתה שואל את עצמך, מעולף מחום וקורע את הבגדים כי נגמר האבטיח, על מה בדיוק מדבר חג'ג', איזו מטרה, מתי המטרה, מי מטרה ולמה בכלל יש מטרה. מה, לא יותר חשוב עכשיו לתפוס איזה מזגן טוב ולגמור חצי בקבוק מי עדן, או סן בנדטו לפחות?

"נצטרך להילחם חזק ולהגיע בכושר הכי טוב למשחקים כדי להצליח במשימה. יש לנו עוד שבועיים למשימה והמטרה כבר מול העיניים", הוא אומר.

מה שמזכיר לי שפעם, לפני הרבה שנים, לשחקנים נשבר הזובון שבכל פעם פנו אליהם העיתונים עם אותן שאלות והם החזירו את אותן תשובות. אחד השחקנים שהייתי בקשר טוב איתו סגר איתי דיל. "שמע", הוא אמר ואני הקשבתי, "בוא נרד מהעניין הזה. לי נשבר מזה ולך נשבר מזה. אם אתה תקוע בלי ציטוט, או אם ראיינת כבר את זה ואת ההוא ונמאס לך ואתה רצה חופש ליום אחד, צטט אותי חופשי וזהו. לא צריך לצלצל, לא צריך לדבר. תכתוב שאמרתי בלה בלה בלה, ועוד קצת בלה בלה בלה, ורק את הדברים המובנים מאליהם, אתה יודע".

קניתי את ההצעה בשתי ידיים. פתר לי הרבה בעיות וניג'וסים בזמנו.

אבל כשאתה קורא את הכותרת ולא מוצא בה שום דבר, אתה פתאום מתעורר ואומר לעצמך. היי, רגע, זה בכל זאת דרור חג'ג', בחור שעוטף אותו קונצנזוס מפה ועד הודעה חדשה, שלא חשב אפילו לרגע להשתמט מהאימונים, שנותן תמיד כל מה שיש לו. ואם הוא אומר שרואים כבר את המטרה, אז כנראה שרואים אותה באמת. אפילו שאני, למשל, ממש לא מרגיש בה ואם לא הייתי עוסק בתחום בטח גם לא הייתי יודע מהי.

אבל זה הכדורסל הישראלי. נידונו כנראה להיות מין אתנחתא קומית לענף הביפ, במיוחד בקיץ. את קייטנות הקיץ שלהם מלווים שליחים מיוחדים שרצים בין קבוצה לקבוצה ברחבי אוסטריה והולנד, אבל את הנבחרת שלנו לא ליווה אף אחד לשלושת משחקי האימון בבולגריה. אז אם לא היה מספיק מעניין לראות את ישראל מקיימת משחקי הכנה בינלאומיים, למה משפט בנאלי כל כך של חג'ג' ראוי להימתח ככותרת על פני עמוד שלם?

לאלוהי העיתון של המדינה הפתרונים, כמו שהיה אומר ודאי דני דבורין. ואולי לא.

בקיצור, מה-זה משעמם. חבל על הזמן. אתם לא יודעים עד כמה. לא לחינם הביקורים של עומר בנוביץ' באימוני הנבחרת מסתכמים לאחרונה בקליפ גערות והערות של צביקה שרף כלפי השחקנים.

מאמננו הלאומי הוא הכוכב האמיתי של הנבחרת חסרת הפנים הזו, נכון לעכשיו, והוא עובר טוב בטלוויזיה. והאמת, יש בזה משהו מרגש. הנה, סוף-סוף תחושה של כדורסל באוויר. השאלה רק מה תעשה הנבחרת שלנו עם כל "היותם, מה אתה מסתכל, תזוז", "עידו, אחרי החסימה תזוז לשם ומשהו כבר יקרה" ושאר ההערות המצולמות.

האם היא תגיב, או תהיה כמו יותם ועידו באימונים: תביט מהצד, לא תזוז ותחכה שמשהו יקרה.

הלאה.

ואני מצטט מהעיתון של המדינה.

עוזר המאמן רוני בוסאני שב אתמול ממשימת סקאוט בבולגריה, שם ראה את הדנים מפסידים לנבחרת המקומית. 'הם רצים טוב מאוד על המגרש וגם יורדים במהירות להגנה. מדובר בקבוצה שלא נשברת, לא יהיה קל'.

אין לי מושג איך הם רצים על המגרש וכמה מהר הם יורדים להגנה, אבל משהו לא מסתדר לי בקטע הזה של קבוצה שלא נשברת.

לפניכם תוצאות סופיות:

בולגריה – דנמרק 70-86

מקדוניה – דנמרק 53-77

אז מה, "קבוצה שלא נשברת"?

חלילה לי מלפגוע באיש, אבל זה מוזר. מוזר לפחות כמו המינוי של בוסאני לעוזר מאמן נבחרת ישראל, דווקא אחרי שירד ליגה עם רמת השרון וסיים את תפקידו באמצע העונה בעירוני אשקלון.

הנה עוד כמה תוצאות של נבחרת דנמרק מהקיץ הקודם במסגרת ניסיונות ההשתחלות שלה לאליפות אירופה, שבדיוק כמו במקרה שלנו לא עלו יפה. ודני דבורין היה ודאי מוסיף: "תרתי משמע".

25 ו-12 הפרש בשני המשחקים נגד קרואטיה; 16 ו-12 הפרש נגד לטביה; פעמיים נקודה הפרש נגד נבחרת אסטוניה.

בקיצור, בששה משמונה משחקים של נבחרת דנמרק שאנחנו יודעים עליהם, התוצאה הסופית היא בפער של שתי ספרות נגד הדנים. אז למרות שהם "קבוצה שלא נשברת ולא יהיה קל", אני חושב שיש לנו כל הסיבות להיות מרוצים שיש יריבה כזו באותו בית איתנו בטורניר ההזדמנות האחרונה. לא ככה?