שתי ידיעות, שהתפרסמו השבוע בעיתונות באותו יום ממש, שלחלוטין אינן קשורות זו לזו (אני מקווה), החזירו אותי במכה משהו כמו 12 שנה אחורה. מצד אחד, דיקלמו חלק משחקני נבחרת ישראל את מיטב המנטרות, הכוללות את המלה "צ'אנס". "אסור לפספס את הצ'אנס שיש לנו להעפיל לאליפות אירופה", "אני מאמין שבמהלך הטורניר אקבל את הצ'אנס שלי ואוכיח את עצמי" בלה-בלה-בלה. מצד שני, נמשכת בארה"ב הסערה סביב שופט ה-NBA המושחת (לכאורה, ברור שלכאורה).

שני הדיווחים האלה, שלחו אותי חזרה לחורף 95', ולסיפור ששמעתי במהלך ארוחת צהרים בדיינר ניו יורקי. למה שלחו אותי חזרה? כי באופן מוזר למדי, כלל הסיפור ההוא אלמנטים מרכזיים משתי הידיעות העכשוויות גם יחד.

היה קר בניו יורק באותו יום, קר מאוד. נכון שבחודש ינואר, אין מה לצפות בניו יורק לרחובות עמוסים בטי-שירטס קצרות ובסנדלים תנ"כיים, אבל אפילו במושגים ניו יורקיים היה קר. אני מניח שזו היתה הסיבה המרכזית לכך, שהדיינר אליו נכנסנו, ג'ונתן ואני, היה שומם כמו רוב כסאות אולם 'זיסמן' במהלך משחק ליגת על.

את ג'ונתן (אל תחשבו לנסות לקרוא לו ג'ו או ג'וני, בעיקר כי אין לכם מושג איך למצוא אותו, אבל גם בגלל שהוא עונה רק אם קוראים לו בשמו המפורש) הכרתי בביקור קודם בניו יורק. יליד מיניאפוליס, אוהד הקליפרס שלא באשמתו (עזבו, סיפור ארוך וכמובן כואב), שעבר לתפוח הגדול והצליח לא רע בוול סטריט. קרוב משפחה רחוק שלי, שהוא גם חבר טוב שלו, הכיר בינינו והתחברנו מהר מאוד, במיוחד אחרי שגילינו שעבור שנינו ספורט בכלל, וכדורסל בפרט, מהווים חלק חשוב בחיים.

ישבנו בדיינר, ותוך כדי התלבטות איזו מהמנות המוצעות בתפריט תגרום מהר יותר להרעלת כולסטרול ולהתקף לב - התווכחנו מדוע איזשהו שחקן, לא זוכר מי, לא מקבל מפט ריילי מספיק צ'אנסים או משהו כזה. כאן קפץ בעל הדיינר, אלפרד מוריסון (ככתוב בהבלטה על התג שענד), שהתיישב בשולחן הסמוך בעיקר כדי להפיג את השיעמום והשממה, וביקש את תשומת לבנו המלאה.

"תנו לי לספר לכם משהו יפה על צ'אנסים", הוא אמר, "ותקבלו דוגמה נהדרת לכך, שכולנו משחקים נון-סטופ על המגרש של הגורל. סיפור באמת טוב, אפילו טוב יותר מהסטייק שהזמנתם". ג'ונתן, שבאותם רגעים עסק בחשאי בהשוואה בין פיסת הפרה שנחה על צלחתו לבין סוליית הטימברלנד שלו - חווה התקף שיעול פתאומי וקשה, אבל התעשת וכמוני עבר למצב של האזנה מלאה ודרוכה.

"אז ככה", התחיל האיש, "בעיר הקטנה שבה גדלתי באוהיו, היה בית ספר תיכון אחד. קבוצת הכדורסל של התיכון שיחקה באחת הליגות האזוריות, והיתה לא רעה באופן כללי. ברוב השנים סיימנו את העונה במאזן חיובי, ולמרות שמעולם לא זכינו באליפות המדינה או משהו כזה, בסך הכל היה בסדר. באמת קבוצה נחמדה. הסיפור בו אני רוצה לשתף אתכם, התרחש לפני לא מעט שנים, בעונה הראשונה והאחרונה בקבוצה של דוני זי.

"שמו האמיתי היה דונלד זולוקובסקי, זוקולוביסקי, לא יודע - משהו מזרח אירופי כזה. אף אחד לא זכר ולא התאמץ לזכור. פשוט קראו לו דוני זי. הוא היה מדען גאון, לא זוכר אם בפיזיקה או בכימיה, אבל אחד כזה שכולם היו בטוחים שיום אחד יזכה בפרס נובל. העניין הוא, שכמה שדוני אהב את המדע, את הכדורסל הוא אהב פי מאה.

"לא שהיו לו מי יודע מה נתונים להיות שחקן. מטר שמונים וחמישה עם נעליים, לא חזק מדי פיזית, לא מספיק מהיר, חדירה בינונית ומטה, בקיצור - לא בדיוק התכונות שמחפשים הסקאוטים. מה שכן, היו לו יד לא רעה, ובעיקר רצון ומוטיבציה אדירים להצליח. בשנתיים שקדמו, הוא נכשל בניסיונותיו להתקבל לקבוצה, אבל במקום להוריד את הראש ולהתייאש, המשיך למצוא את הזמן להתאמן ולהשתפר, עד שהצליח. הוא עבר את כל שלבי המיונים, וצורף לסגל הסופי.

"בחיים לא אשכח את האושר על פניו, כשראה את שמו ברשימה הסופית. כל ההצלחות וההישגים הנהדרים בלימודים, היו מבחינתו כאין וכאפס לעומת ההצלחה בכדורסל. מהיום הראשון לאימוני הנבחרת דוני נתן את כולו בכל רגע ורגע. הוא אמנם לא הזניח את הלימודים, אבל מתי שלא עברתי ליד האולם, הוא היה שם. עובד על הקליעה מבחוץ, על חדירות, על זריקות עונשין, יו ניים איט.

"העניין הוא, שלמרות הכל - דוני לא היה מספיק טוב, ואפילו פעם אחת לא ראה מגרש במשחקים. אף פעם. לא שזה שבר אותו. הוא המשיך להשקיע כמו מטורף, והיה הצ'ירלידר הראשי במשחקים, אבל לא שיחק בכלל. אפילו לא שנייה.

"רק צ'אנס אחד אני רוצה, הוא אמר לי פעם כשהלכנו הביתה אחרי אחד המשחקים. רק צ'אנס אחד. גם כדי להראות למאמן שאני יכול להתמודד ברמות האלו, אבל בעיקר בשביל ההורים שלי. פעם אחת שיראו את השם שלי בעיתון, ברשימת השחקנים שלקחו חלק במשחק. רק צ'אנס אחד.

"בסוף חודש ינואר של אותה שנה, אירחנו את הדרבי מול ה'זאבים' השנואים מהעיר הסמוכה. כשהגענו לאולם, שכבר היה מלא עד אפס מקום, נדהמנו לראות שסגל הנבחרת שלנו מונה בקושי שבעה שחקנים. בירור מהיר העלה, כי הבשר שהוגש לשחקנים בארוחת הצהרים המשותפת היה כנראה מקולקל, וחצי קבוצה, כולל שני הסקוררים המובילים, מחוברים לאסלה ולא מסוגלים לשחק.

"ברגע הראשון קיללתי את כל העולם, אבל פתאום הבזיקה בי מחשבה אחרת לגמרי - זה הצ'אנס של דוני זי! האיש, שהמנה הארורה פסחה עליו, עמד לקבל הזדמנות בלתי חוזרת להוכיח את עצמו. שלוש וחצי דקות בתוך הרבע השני, זה קרה. המאמן הסתובב לספסל, וסימן לדוני להיכנס. הבטתי בהוריו, שישבו במקומם הקבוע בפינת האולם, הם לא הצליחו לעצור את הדמעות למראה בנם, המגשים את חלומו הגדול ביותר.

"ואתם יודעים מה, הוא היה נהדר. בדקות שנותרו עד המחצית, הוא נצמד לאחד מכוכבי ה'זאבים' ואימלל אותו עד עפר. הוא השתטח על כל כדור אבוד, לקח שני ריבאונדים ושניות לפני ההפסקה חטף כדור, טס על כל המגרש ובשיא הנונשלנטיות הניח אותו בפנים. איך השתוללנו ביציע - דוני זי עשה את זה, הוא נכנס לעיתון ובגדול!

"הבאזר לסיום המחצית נשמע, ואז קרה משהו שרואים רק בסרטים. חמישה שוטרים הופיעו משום מקום, תפסו את המאמן שלנו ואת אחד מעוזריו, אסרו אותם באזיקים וגררו אותם אל מחוץ לאולם. בעוד אנחנו מנסים להבין מה קורה, נכנס השריף המקומי, החליף כמה מלים עם השופטים ואלה שרקו מיד לסיום המשחק.

"זה לקח עוד דקות ארוכות של הלם, ובעקבותיו המולה רבתי, עד שהתבררה התמונה כולה. המאמן, יחד עם עוזרו וחלק מהשחקנים, פשוט מכרו את המשחק לאחר שהימרו, על הרבה כסף, שנבחרתנו תפסיד בו. כל סיפור קלקול הקיבה היה בסך הכל תירוץ כדי להחליש את הקבוצה, ולהגביר לאין שיעור את הסיכויים שתפסיד. כנראה שמישהו מהשחקנים שמכרו אותנו נשבר, או שמצפונו הציק לו, והוא הודיע למשטרה. אז דוני זי קיבל אמנם את הצ'אנס שלו ואף לקח אותו בשתי ידיים, רק חבל שהמשחק נפסל, כמובן, וכל מאמציו היו לשווא".

"שמע, באמת סיפור-סיפור", אמרתי, "זה בטח הרס את דוני ואת הוריו, שכבר ראו בדמיונם איך הם ממסגרים את הבוקס-סקור של המשחק ותולים אותה בסלון". "דוני באמת לקח את זה קשה מאוד, ואפילו פרש מכדורסל מיד לאחר אותו משחק", אמר אלפרד, "אבל אל תהיה מודאג לגביו מבחינת קטעי העיתונות הממוסגרים. כבר אחרי שנתיים בקולג' הוא הוביל איזו פריצת דרך בפיזיקה, או כימיה, או מה שזה לא היה שהוא כל כך הצטיין בו, ושמו ותמונתו כיכבו בעיתונים בלי הפסקה. אמרתי לכם, כולנו בסך הכל שחקנים במגרש של הגורל. תשתו קפה?".

shaharhermelin@gmail.com