בזמן האחרון רצות לי כל מיני מחשבות בראש בכל מיני כיוונים. אולי לנסוע לחצי שנה באירופה לבד, להגיע לכל מיני מקומות ולראיין כל מיני שמות גדולים, אירופיים ואמריקאים, מפעם ומהיום, שנמצאים באירופה. מסע של פעם בחיים. לתכנן אותו בקפידה. להכין מראש תוכנית נסיעה, עם מפות, טלפונים, פגישות שאסגור מראש עם גדולי אומה ושועי עולם. וכמובן, לכתוב על זה ספר כשאחזור.

לא כל כך הציטוטים הם שחשובים כאן, כמו המסע עצמו, הדרכים, החוויות, היכולת לתאר את כל הדברים הקטנים שמסביב. לשבת עם אלסנדרו גמבה ולשמוע על מיקי, לשבת ביציעי מילאנו ולוודא מקרוב האם הריצה של מאסימו בולרי היא ברווזית בדיוק כמו של מאיר טפ-הירו, או שמא ברבורית יותר ושונה בתכלית מהתנהלותו של מאירק'ה על המגרש.

אני רואה את זה מתגבש. מתאם פגישות, קובע לקפה בטרנטו עם אריאן קומאזץ (יש אחלה קפה בויה אנטונלו 154 פינת אלפרדו בוצ'לי, אריאן אמר שיגיע עם חברתו אדריאנה סאקטי הסוחבת בבטנה את לוצ'יאנו הקטן שצפוי להיוולד בעוד כחודש, כי הוא לא כל כך נייד והאוטו בדרך כלל אצלה).

נשמע לי כמו חלום. חלום שיורד מהפרק, כי באוקטובר אמור להצטרף למשפחה הנשיאותית כאן בארץ, ברמת גן, ולא בשום איטליה, ילד חדש במזל טוב שעדיין אין לו שם, אם כי לוצ'יאנו זה לא יהיה. איפה אני ואיפה התעופפויות לאירופה? אפילו לא לשבועיים.

אבל לא ויתרתי על זה. יום אחד זה יקרה.

אחר כך חשבתי על משהו שהוא אולי קצת יותר ריאלי, שעלה למעשה רק שלשום לראשונה. נסיעת בר מצווה עם איתי לאיטליה. אוטו שכור, שלושה שבועות. מסע ספורט כזה, כולל משחקים בענף הביפ שומו שמיים. קצת יורוליג, קצת צ'מפיונס ליג, נתפוס גם איזה יול"ב קאפ קטן ונלך לראות מקרוב את משחק התחתית בין קאנטו לאודינה. נעצור ברייטי, אולי נתפוס משחק של ליגה שנייה וניתן פה איזה אייטם במחשב הנייד שניקח איתנו על ההבדלים בין ליגה שנייה שם לליגה שנייה פה.

ולכל זה נקנה כרטיסים במחיר מלא כמו אחרון האוהדים, ואבא לא ינצל את תעודת העיתונאי שלו. להרגיש אמיתי, נקי, כאחד האוהדים. וכשנצא מהדרבי של בולוניה ויעמוד לידנו רוכל שמציע את הצעיף של קלימאמיו, אשאל אותו בעדינות ובשקט שמא ישמעו האוהדים שמסביבנו: "תגיד, יש'ך גם של וירטוס לילד?". לילד מה לילד, כמובן שזה בשבילי. ולו רק לשתי דקות, להרגיש דנילוביץ'.

כמובן שגם במסע כזה, ולמרות שאיתי יהיה איתי (מין משחק מלים כזה, יו נואו), לא אחמיץ הזדמנות לפגישה עם ואלטר מאניפיקו ואנטונלו ריבה, ואשב איתם לראיון שחלקו יופיע גם בספר החדש שלי (בעוד חמש שנים), שייקרא (שם זמני): "על הלנצ'יה בין ורונה לקבאלזה עם איתי סל הפלאי". בזמן הזה ימתין לי איתי במסעדה עם מרפסת למדרחוב וישזוף עיניו בחתיכות שעוברות מימין לשמאל ומשמאל לימין. כן, הוא יהיה כבר בן 13. זה אמור כבר מאוד לדבר אליו. בטח אם הן איטלקיות.

רעיון אחר שעלה הוא אנציקלופדיית זרים ובה כל השחקנים המיובאים שהגיעו לישראל בכל הזמנים, ומאז ומעולם, מאז ועד היום. ממש לפי ערכים. משהו כזה:

דייויס, לושיוס.

דייויס, רון.

דייויס, מארק.

ועל כל אחד מהם כמה שורות מפולפלות, בסגנון שהוא יותר הרבה יותר נאה מאשר של נאה כרפאל, למשל. עם איזה סיפור קטן, או אנקדוטה. ואיפה היה ומה עשה. פסקה וחצי על כל אחד. רק שלא ברור מי יקנה ספר כזה, וזו גם עבודת פרך מטורפת. חוץ מזה, למה שבעצם זה לא יהיה לינק בכדורסלע וזהו, משהו סטייל 'זר אחד ביום'? מי צריך את זה בתור ספר?

אההה, מה זאת אומרת מי צריך את זה בתור ספר. ספר זה משהו אחר. להחזיק ביד מין קומפליט הנדבוק של הכדורסל הישראלי לדורותיו זה באמת חלום, ואף אתר אינטרנט לא יכול להשתוות לזה כשכל העסק מודפס ומחובר בעמודים ומקובץ בכריכה.

ויש לי אפילו תוכנית מגירה ובה עשרים פרקים לספר NBA, אבל אני עדיין לא שלם עם זה ומכאן שאני בולם בכוח את הסוסים השועטים שרוצים לגלגל את העגלה בכוח בכיכרות עירנו המהבילה והבלתי נסבלת בתקופה זו של השנה.

ואיך אמר לי חבר בטלפון, שסיפרתי לו על הרעיונות שלי: "שמע, אתה מחרמן אותי. תמשיך".

אז המשכתי, אבל הרעיונות הבאים שלי כבר פחות מוצלחים. למשל, להטיס פה עשרות שורות רצות של העברות באירופה וב-NBA עם כל השמות שאומרים לנו משהו כאן, בארץ. מה היה קורה אם הייתם מקבלים טקסט רץ בראש העמוד בין שאר ההודעות שלי, בנוסח כזה:

בריאן ברייסי,
אקס הרצליה וירושלים, מסקאפאטי באיטליה לשאלון בצרפת . . . טרל אוורט משאלון בצרפת לנימבורק של מולי קצורין וננו גינזבורג בצ'כיה . . . אנטוניו גריינג'ר מאפס פילזן לג'ירונה . . . סמוש פארקר מהלייקרס למיאמי . . . והכל רץ כזה בשורה שם למעלה. בלי פירוטים ובלי נעליים. ככה, שירוץ קצת.

האמת, אני דווקא חושב שזה רעיון סימפטי ומוצלח, אלא שיש בו לפחות ארבע מגבלות שגורמות לי לעצור ולהמשיך לחשוב ולהתלבט: קודם כל, אין לזה סוף. כל יום, כל יום, כל יום. די נו, נשבר מזה. שנית, מי שמזין את השורה הרצה הוא אני כמובן ולא, נניח, סר ש. הרמלין בעל תואר האצולה, שלא עוסק בעבודות שחורות. זה אומר, ממש כמו בסעיף הראשון, עוד שעות ועוד שעות מול המחשב, כאילו אין מספיק גם ככה.

שלישית, אמרנו שכדורסלע הוא לא אתר ניוז ולא הולך עם הזרם, אז מה הקטע פתאום, כאילו. רביעית, אני בלאו הכי אוסף את הדברים האלה במרוכז ב-ONE כטוב עלי לבי במים. העניין הוא ששם יש מצבים שידיעות כאלה מסוגלות להחזיק בקושי שעתיים-שלוש, לפני שהן טסות פנימה לעמודים פנימיים. אינטרנט, יו נואו. וחוץ מזה, הרי מן הידועות שכדורסל אירופי הוא לא יותר מאשר סתימה, סוג של פילר פה ושם. ואני, כידוע וכמובן, בכל זאת חושב שיש ערך לדברים האלה.

יותר מכל דבר אחר, נראה לי שאני פשוט משועמם והקיץ הלח הזה הורג אותי. צרות בממלכה הנוחות, נינוחות ונוחיות שבניתי וסיגלתי לעצמי? אולי, אולי. לא נכחיש זאת, אם כי לא בהכרח נירתע מהבעיה החדשה.

כך או אחרת, אחרת או כך, מחר בערב צפויה פגישה עם גורם מקורב, שעתידה להכריע אם הולכים, על מה הולכים ואיך ומתי זה יופיע, אם בכלל ואם וכאשר. כשיהיה מה להודיע – נודיע. ואם נחיה – אז נראה.