הקיץ מלא ועמוס באליפויות אירופה של נבחרות הגילאים השונות, מה שמזכיר לי שפעם, כבר די מזמן, גם אני הייתי בנבחרת כזו. זה קרה ב-1991 במוקדמות אליפות אירופה בבולגריה. עשינו שם 0-5 עד כמה שזכור לי ועלינו לאליפות. המאמנים היו צביקה שרף ויורם חרוש.

נזכרתי בזה לא רק בגלל שעכשיו מתקיימות כל האליפות האלה, אלא גם בעקבות החדשות האחרונות על שחקנים בני גילי בערך, שנעלמים בזה אחר זה מליגת העל. היום כבר אין שחקנים כמו דורון ג'מצ'י, או מיקי ברקוביץ' וחיים זלוטיקמן, ששיחקו עד גיל מאוד מאוחר. ג'מצ'י פרש כשהוא כמעט בן 40, ברקוביץ' אפילו עבר את הארבעים בזמנו. אני חושב על אחי היום, זה שמנהל בשבילכם את האתר הזה ובשנה הבאה יהיה בן 40, ויודע שהוא בקושי זז. אם אין לו בלון חמצן הוא לא גומר גם ספרינט של מאה מטר.

אז תארו לכם מה זה להיות בן 40 ועדיין לשחק בליגה הבכירה. מהבחינה הזו אני מלא הערכה לשחקנים כמו ג'ו דאוסן או סטנלי "שן זהב" ברנדי שמשחקים עד גיל כל כך מאוחר, אפילו שמדובר בליגות המשנה. לשחק בגיל מבוגר זה לא קל ולא משנה הרמה.

עוד לפני שאני מגיע לדבר על הנבחרת ההיא מ-1991, תראו מה קורה מסביב: אורי כהן מינץ, חבר שלי, ירד לליגה השנייה כי הרים ידיים לגבי ליגת העל אחרי מה שקרה לו בעונה האחרונה בעפולה/גלבוע, וכבר לא חשוב לו לשחק בה. הוא יליד 1973, כמוני, ושיחק איתי בנבחרת. גור שלף הוא יליד ינואר 1974, ואם אני מבין נכון הוא פורש ועובר להיות פרשן כדורסל בערוץ הספורט כשהעונה תתחיל. גיא קנטור, עוד ידיד טוב שלי, גם הוא יליד 74' ויורד לליגה השנייה אחרי המון שנים בליגת העל. הוא סיכם בהוד השרון.

אורן אהרוני היה איתי בנבחרת ההיא של שרף וחרוש. הוא סיים את הקריירה בקיץ הזה, בזכות הצעה שקיבל ממוטי אמסלם לאמן את גבעת שמואל. גם אהרוני הוא יליד 73'. אם לא היה מקבל את תפקיד המאמן, מי יודע – אולי היה ממשיך לעוד עונה. השורה התחתונה היא אותה שורה תחתונה: גם הוא מחוץ לליגת העל, שתישאר עם פחות שחקן ותיק אחד. איתו הלכו גם דרור כהן (יליד 74') ומשה ברנר (יליד 71'). ובעצם, הירידה של גבעת שמואל ושלושת האולד-גאייז הורידה חזק את ממוצע הגיל של שחקני הליגה המקומיים.

אני מנסה להיזכר מי עוד היה איתי בנבחרת ההיא: תומר קרני, הרכז, עשה כמה עונות יפות בראשל"צ, אבל נעלם די מהר לליגה השנייה ולא התמיד. אבי קטן, שגדל איתי במכבי פ"ת ושיחקנו יחד גם בהפועל גבת, פרש בגיל צעיר יחסית, קיבל ג'וב בבנק לאומי והוא שם עד היום. מוטי בן בסט גדל אמנם במכבי ת"א, אבל הקריירה שלו לא המריאה לפסגת הרי האלפים ואחרי לא הרבה זמן בליגת העל הוא ירד לליגה השנייה ואחר כך גם למטה מזה. לא מזמן זכינו, הוא ואני, באליפות אחד המחוזות בליגה ב' עם אור יהודה. טוב, זה כבר סתם כדורסל בשביל הכיף.

היו גם שני הבלולים בנבחרת ההיא, אלי וקובי, שניהם הצטיינו במשך כמה שנים בליגה הבכירה, אבל ברגע שעזבו את הפועל חולון ונפרדו, גם ההצלחה שלהם הלכה ופחתה לאורך זמן. הם הלכו לראשל"צ, לירושלים, לאילת (לא זוכר מי מהם הלך בדיוק לאן), אבל בסוף הם נעלמו לכיוון הליגות הנמוכות, עזבו למעשה את הכדורסל כמקור פרנסה ראשי ויצאו לעבוד בגיל צעיר יחסית. זה כבר כל כך ישן שאפילו אין צילומים שלהם ברשת.

היה גם ליאור סיטון, שאין לי מושג מה קורה איתו היום. נדמה לי, ממש לא בטוח, שהוא שיחק קצת במכבי רמת גן איזו תקופה, אבל אם אני לא זוכר את זה בבירור, כנראה שהוא לא השאיר שם רושם יוצא דופן. על הספסל ישב גם יגאל אמויאל, כדורסלן מוכשר ששיחק קצת בקבוצות בצפון וגם לא השאיר את חותמו על הכדורסל, איך שאומרים.

מי עוד חסר לי, בואו נראה. אהה, יעד רותם. אתם מכירים בכלל את השם הזה? אז, בתקופה ההיא, הוא היה בחמישייה הראשונה, שחקן בעמדה מספר 2 ממכבי חיפה. נדמה לי שהוא בעסקי הביטוח.

החמישייה שלנו הורכבה אז מתומר קרני, יעד רותם, אורי כהן-מינץ, אבי קטן ואלי בלול. אחר כך, כשהתקרבה האליפות, ניפו אותי, את סיטון ואת אמויאל, והעלו מהקדטים את גור שלף, עודד קטש ודודי אדלר. על פניו, החלטות נכונות, אין מה להגיד. אבל כשאני משווה את הקריירה שלי בליגת העל לקריירות של חלק מהשחקנים שכן נשארו בנבחרת ההיא, אני חושב שבסופו של דבר, היתה לי אחת הקריירות היותר טובות בליגה מבין מי שהיה שם. תשע עונות בליגת העל עם עליות וירידות, אבל בסופו של דבר קריירה סולידית כולל תואר תגלית העונה וגמר פלייאוף אחד עם מכבי רעננה.

דור הולך ודור בא זה לא רק סיסמה או קלישאה, זו מציאות. הדור שלנו, ילידי 73', מיצה את עצמו בכדורסל. תכל'ס, אם אני מסתכל על זה, לא גדל אף כוכב ענק בשנתון שלי. מקסימום כמה שחקני ליגה טובים וזהו זה. כנראה ש-73', השנה של מלחמת יום הכיפורים, לא היתה שנה מיוחדת להתגאות בה ולא הביאה איתה משהו שייכנס לפנתיאון של הכדורסל הישראלי.

שנה קודם לכן, ב-1972, היתה אליפות אירופה לנוער עם ההישג המצוין של מיקי ברקוביץ' והחברים שלו, והניצחון על נבחרת ברית המועצות בזאדאר. שנה אחר כך, ב-1974, נולדו, כאמור, קטש ושלף. 1973 שנפלה בין לבין היתה בינונית, במבט לאחור. נו, זה מה שיש. או יותר נכון, זה מה שהיה.

(עדכונים מאוחרים שקיבלתי מכם: יעד רותם הוא עורך דין, ליאור סיטון חי בדרום אפריקה).

gilse@inter.net.il