ביום שישי לפני הצהרים הייתי בסוּפֶּר. לא מתוך בחירה, חלילה - יש לי מקומות מועדפים הרבה יותר לבקר בזמני המאוד לא-פנוי. היה צריך, אז הלכתי. הכל היה מאוד שגרתי ולא מעניין במיוחד, עד שהגעתי לקופה. פתאום, אאוט אוף דה בלו, נעמד לידי סטיב קפלן, הוא ולא אחר. אמנם השנים עושות את שלהן, והוא כבר מזמן בלי השיער המתנפנף המפורסם שלו, אבל לפחות לפי הקלות בה סחב שקיות כבדות-למראה – השמאלית שלו עדיין דומיננטית ביותר. פשוט כך, סטיב קפלן, האחד והיחיד. משמאל בצילום, בשבילכם.

המפגש האקראי הזה הזכיר לי בבת אחת שני דברים: ראשית, את הנבחרת המדהימה של גוריציה וטורינו 1979, שקפלן היה חלק מאוד משמעותי ממנה. שנית, את העובדה שלמרות שעוד ימים ספורים מתחילה הנבחרת הנוכחית עוד קמפיין אירופי, הרי שהיא, ובעצם כל הנבחרות בשנים האחרונות, לא גורמות לי אפילו חמישה אחוז מההתרגשות שיצרו אותם שנים עשר מופלאים.

וויי-וויי-וויי איזו נבחרת זו היתה. בואו נראה אם אני זוכר בעל פה את כל הסגל. בלי גוגל ובלי ספרים, נשבע לכם: בארי לייבוביץ' היה הקפטן (החליף את איתמר מרזל הפצוע), ואיתו היו בוזי ינאי, מיקי ברקוביץ', לו סילבר, סטיב קפלן, אריק מנקין, אביגדור מוסקוביץ', מוטי ארואסטי, פיני חוזז, שוקי שוורץ, שי שרף ואורי בן ארי. יש שנים-עשר? וואלה יש, ונדמה לי שאפילו לא פיספסתי. רלף קליין, מיותר לציין, היה המאמן, ובוב גונן עוזרו. מה יש לומר ומה יש לדבר: פששששששש.

כל מה שקרה באליפות הזו מבחינה מקצועית ורוחנית (שהרי לא מעט צירופי מקרים ואירועים שהתרחשו שם לא בדיוק לקוחים מהעולם הזה) - כבר תואר, סופר, שוחזר ונותח מיליון פעם, אבל זו ממש לא הנקודה לצורך הדיון שלשמו התכנסנו. הנקודה היא, שאלה היו ימים אחרים לגמרי מבחינת ההתייחסות לנבחרת, עד כדי כך, שכל השוואה לימינו אלה תהיה מעליבה מאוד, עבור שני הצדדים. במשך שבועות ארוכים לפני הטורניר, במהלכן וכמובן שלאחריו - עסקה מדינה שלמה רק בכדורסל, ומהסיבות הנכונות (לא כמו שקורה עם כל מיני ענפים-שאין-לנקוב-בשמם). כל משחק היה כרןך במתח ובהתרגשות אדירים, כל ניצחון היה חגיגה וכל הפסד באסה כללית.

בתור נער בן 14, שהספורט בכלל והכדורסל בפרט היו כל עולמו, וברמות קיצוניות, האליפות הזו היתה כמובן שיא כל השיאים. היי-לייט אחרי היי-לייט אחרי היי-לייט. במבט לאחור, החוויה המדהימה ביותר לא היתה בכלל עצם העלייה למשחק הגמר, אלא דווקא הניצחון על יוגוסלביה בבית המוקדם בגוריציה, בעיקר כי לא ראיתי אותו. בעצם, אף אחד לא ראה אותו, למעט מי שהיה באולם. למה? כי מישהו החליט שלא יהיה שידור בטלוויזיה.

עד היום אני לא ממש בטוח למה לא היה שידור: אולי כי המשחק לא צולם בכלל, אבל יותר הגיוני משום שכל התחזיות אמרו שאין שום סיכוי להעפיל לבית הגמר, ושנקבל בראש מהיוגוסלבים, שרק שנה קודם זכו באליפות העולם בפיליפינים, והציגו הרכב מדהים - שכלל את דליפאגיץ', צ'וסיץ', קיצ'אנוביץ', סלאבניץ', דליבאשיץ' ומלא כוכבים אחרים. יש בהחלט מצב שמישהו החליט לחסוך, במין גישה תבוסתנית לשמה שכזו. אולי, לא בטוח. מה שבטוח הוא - שכמו כל עם ישראל נאלצתי לעקוב אחרי המשחק באמצעות הרדיו.

באותם ימים, לא יכולתי להאזין לשידורי כדורסל באורך מלא, בגלל העצבים. הן העצבים הרעועים שלי, שהתרופפו עוד יותר עקב כך שלא ראיתי את המגרש מול העיניים, והן העצבים שהביאו לי השידורים של גדעון הוד.

איש רב זכויות ורב הוד הוא גדעון, אבל לא סבלתי את השידורים שלו. שום דבר אישי. הוא זה שחתום על שידורי כמה מרגעי השיא הגדולים בתולדות הספורט הישראלי, ויכול להיות שהוא האיש הנחמד ביותר עלי אדמות, אבל מעולם לא הצלחתי להתחבר לצורת השידור שלו. לא הצלחתי, מה לעשות? זה לא הוא, זה אני, אוקיי? משהו עקרוני ומהותי בדרך בה הוא ניסה להעביר את הקולות והמראות - פשוט לא עבר אליי. נקודה.

אי לכך ובהתאם לזאת, התנהל המשחק מול יוגוסלביה ב"נוהל רדיו" האישי שלי: לובשים את חולצת המזל, אחת לכמה דקות פותחים לרגע כדי לקבל דקה ותוצאה, ובשאר הזמן מטפסים על הקירות, עובדים על טקסים עתיקים ולחשים נגד כוכבי היריבה, מתפללים ומקללים את הטלוויזיה, שבאותו הזמן משדרת "קו אונידין" או "ההגדה לבית פורסיית".

תמונת המצב לפני המשחק, למי שקיבל ציון "נכשל" טוטאלי בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי, היתה כזו: יוגוסלביה עם שני ניצחונות, אנחנו עם אחד ואחד. מאחר שהתוצאות מהשלב המוקדם נגררו הלאה, הרי שמשמעותו של ניצחון סנסציוני היתה עלייה לבית הגמר בפלוס אחד. בעוד שהפסד – ואנחנו בבית התחתון באוברדראפט.

רבע שעה מהפתיחה אני מעיז להפעיל את הרדיו לקבל עדכון ראשון: אנחנו עדיין בתמונה. לא נורא, לוחש התבוסתן שבי, בטח תיכף היוגוסלבים יתחילו לברוח. עדכון שני, ושלישי, ומחצית - היי, אנחנו עדיין בחיים. לא לזוז, לא לנשום. להישאר באותה פוזה, לקרוא בדיוק את אותם עמודים בספר (למרות שאין לי מושג איזה ספר זה, או מה כתוב בעמודים הללו), העיקר לא לגרום לנאחס. פחות מרבע משחק לסיום ואנחנו מובילים 56:68. אנחנו! ביתרון של 12!!

שייגמר כבר, סססס-אמ-אמ-אמא-ש'כם. שייגמר. עוד פעם הרדיו. נו גדעון, תגיד שנגמר. איפה. 71:76 ליוגוסלבים. ריצה של 3:20 עשו לנו, יימח שמם. סוגר את הרדיו במכה עם דמעות בעיניים, אבל מחליט להילחם. זה לא נגמר עד שזה נגמר, ואם זה ייגמר רע, לפחות נמות זקופים.

מהר מוריד את החולצה שבגדה בתפקידה כאנטי נאחסית, עובר לצד השני של המיטה, לוקח ליד את הכדורסל שתמיד עומד בפינת החדר, עוצם עיניים ומדמיין את הנבחרת חוגגת ניצחון באמצע המגרש. חד וחלק. חוזר על התמונה שוב ושוב, ואז, ביד רועדת, לוחץ על ON, וכמו מתוך חלום שומע את הזעקות של גדעון הוד, חדות, ברורות ועוברות הכי נהדר בעולם: "סל! סל של ברקוביץ'!! עוד שתי שניות, עוד שנייה, ניצחנו! ניצחנו!! ניצחנו את אלופת העולם!!!".

לא יודע מה תשיג הנבחרת בטורניר המוקדם, או בטורניר השני והעדיין מוקדם, או (הלוואי) באליפות עצמה. אבל אם היא תגרום לפחות לנער אחד, חצי עירום, לרוץ באמצע הלילה בשביליו של איזשהו קיבוץ ולצרוח כמו מטורף - בהתחלה מרוב שמחה ואחר כך משום שחצי קיבוץ רוצה להרוג אותו על שהעיר אותו מהשינה - היא תעשה את שלה, ובגדול.

shaharhermelin@gmail.com