יש משהו בנבחרות לאומיות, שגורם למין ארשת של מכובדות. זה לא בא לידי ביטוי בהכרח באופן ההכנה או במספר משחקי האימון. זה לא שהמאמן הלאומי לוגם כוס תה בעדינות ובלי להרעיש בזמן השלוק ורק אחר כך משחרר את ה"יותם, תרד להגנה כבר".

זה כן בא לידי ביטוי באיוש עמדות המאמנים. ולא רק אצלנו. ואני בכוונה כותב את הדברים לפני המשחקים ולא אחריהם, כדי שאי-אפשר יהיה לקשור אותם להפסדים כאלה ואחרים או למקרה של כשלון בעלייה לאליפות אירופה.

רוב מאמני הנבחרות הלאומיות מבוגרים. אנשים באזור ה-50 פלוס-מינוס. בלי לבדוק את תעודות הזהות, אני יכול לזרוק את השמות של יסמין רפשה מקרואטיה, זוראן סלאבניץ' מסרביה, פנאיוטיס ינאקיס מיוון, פפו הרננדז מספרד, קרלו רקאלקאטי מאיטליה, בוגדאן טאנייביץ' של טורקיה וגם מאמננו הלאומי, כמובן.

ויש ודאי עוד, אלה היו דוגמאות מקריות. ואל תביאו את מסינה ואוברדוביץ' כדוגמאות הפוכות, כי הם אימנו את הנבחרות הלאומיות שלהם כבר בגיל צעיר.

העניין הוא, שיש באוויר תחושה שאם מדובר בנבחרת הלאומית צריך, כביכול, להביא את המאמן הכי מנוסה, הכי משופשף, הכי ותיק, שיידע לקחת את חומר הגלם הלא מיומן ביחד ולהכין ממנו במהירות תוצר משובח. כי הזמן, כידוע, קצר, והמלאכה תמיד מרובה.

כנראה שההתאחדויות והאיגודים יוצאים מנקודת הנחה, שמי שהוא יותר ותיק ומנוסה ומבוגר, עבר כבר כמה וכמה דברים בחיים שלו ולכן יהיה לו קל יותר להתמודד עם אוסף השחקנים הלא תמיד מחובר או מתואם, ולהעמיד במהירות סגל נשכני ומתואם.

כך או אחרת, אחרת או כך, עושה רושם שזה הרעיון מאחורי הדברים.

ואני שואל (ומתפלל, טוב שלא אבדה עוד התקווה, חי חי חי, כן אני עוד חי):

אם מכבי ת"א ממנה לעצמה מאמן בן 33 והפועל ירושלים מינתה את דן שמיר כשהיה בן 31, ואם ריאל מדריד מינתה לעצמה מאמן שלא עבד אף פעם כמאמן ראשי והביא לה אליפות ספרד ויול"ב קאפ, וסיינה עשתה אותו דבר וזכתה באיפות איטליה עם מאמן הפסנתר-כנף סימונה פיאנג'יאני –

מה בדיוק קורה כאן?

האם צריך להיות בן 50 כדי לאמן את הנבחרת הלאומית?

מאמננו הלאומי בן 56. עוזריו, אריק שיבק ורוני בוסאני, הם בני 51. ילדים ממש.

ושוב, אין לי שום בעיה עם הגיל שלהם. שיהיו בני 60 מצדי ועד 220 שנה לכל אחד מהם. השאלה היא, האם המגמה הכללית (נזכרתי פתאום גם במאמן הצעיר של ז'לזניק-שלנו, הקבוצה הפלאית, המכונה כאן גם חבורת הארצגים על שום אחד מראשי הכנופיה, זוראן ארצג) – האם מגמת ההצערה אצל כמה וכמה מהקבוצות הבולטות ביבשת פסחה איכשהו על ראשי ההתאחדויות? אותם אלה שממנים מאמנים לנבחרות?

אני אקח סיכון מחושב בהנחה הבאה. ראשי ההתאחדויות האלה, כן? הם בעצמם מינימום בני 55. בואו נתערב? כי אתם יודעים איך זה, צריך לבוא מבושל ומנוסה לתפקיד. ילד בן 37 לא יכול להיות יו"ר איגוד או התאחדות לכדורסל. זו ודאי המחשבה המקובלת, ואולי גם המקובעת, שבמישרין או בעקיפין – תבחרו מה מהן נכון, את שתי המלים האלה אני לא אוהב – גורמת גם למאמני הנבחרות להיות בני 50 לפחות.

האם לא היה נכון להציב, אם לא כמאמן ראשי, לפחות עוזר מאמן אחד, אפילו שניים, שמייצגים את מה שקורה בליגת העל כיום? ליגה שבה מרבית המאמנים הם צעירים ומתחילים? גודס כזה, קטש כזה, שמיר כזה, אפילו דרוקר למרות שהוא כבר בן 40. עדיין, ליד השלושה שמכהנים, הוא חצי ילד.

איכשהו, בארץ, אנחנו עוברים מצביקה שרף למולי קצורין, לצביקה שרף, ואולי אחר כך לאפי בירנבוים או אריק שיבק. מה הסיכוי שנראה את קטש או שמיר מאמנים את נבחרת ישראל אחרי שרף? אני אזרוק עשרה אחוז ואהיה לארג'. מה הסיכוי שהמאמן הבא יהיה שיבק או בירנבוים? אני אזרוק 40 אחוז, ודי בטוח שהסיכוי האמיתי הוא גדול יותר.

בקיצור, חומר למחשבה לאלה מבינינו שעוד מסוגלים לקלוט ולעכל משהו בחום הזה.

הלכתי לאכול אבטיח.

שלומות ונצורות לכם בשלב זה.