לא אחד, לא שניים, לא שלושה, ארבעה דברים טובים שלמים עשה יו"ר הדירקטוריון בו זמנית, באייטם שהקדיש לחבר חואן-קרלוס-לה-בומבה-נבארו. ראשית, הוא הקדיש אייטם לחבר חואן-קרלוס-לה-בומבה-נבארו. שנית, הוא שילב באייטם את מארק אייברוני, המאמן החדש של ממפיס, שכבר שנה בערך אני מנסה לזכור שאני רוצה לומר עליו כמה מלים. שלישית, הוא הזכיר לי את קורט ראמביס, שגם זה מצוין, ורביעית - הוא הוביל אותי לעידו קוז'יקרו, שזה אף פעם לא יכול להיות רע.
תיכף נקשור את כל החבילה יחד, אבל לפני זה, ואחרי המחמאות המגיעות בדין ליו"ר, תמיהונת קלה: ראבאק, חצי ליגה שלנו עוברת ללה-מאן, שולה, שטרסבורג ואני לא יודע מי עוד (אודה ולא אבוש, זה גם לא ממש מטריד את מנוחתי), ואין שום סימן לאכלוסה של פינת "שיר אחד ביום" ב"To France" המדהים של מייק אולדפילד ומגי ריילי? האם אין בנמצא דבר מתבקש מזה? תמוה ואף ולא מובן הוא בעיניי. לא נורא, כשירות לציבור, הנה השיר ממש כאן. אל תחמיצו.
אייברוני וראמביס לא היו הרול-פליירז הראשונים בהיסטוריה, אבל הם זכורים לי במיוחד בזכות הסימפטיה יוצאת הדופן שרחשתי לקבוצותיהם, ולא פחות מכך, בזכות הריבוי יוצא הדופן של קווי הדמיון ביניהם: פאוור-פורוורדים, לבנים, 2.04 בערך, חזקים כמו שוורים, שחקני חמישייה כמעט קבועים, בכל רגע על המגרש ומחוצה לו נתנו את הלב, הנשמה, הגוף, המרפקים, הקריבו את עצמם למען הקבוצה וקלעו הרבה פחות ממה שהיו מסוגלים. מזכירים לכם מישהו?
לאייברוני, מן הסתם הפחות זכור מבין השניים, כמה וכמה מניות מכובדות באליפות היחידה של הסיקסרס (עונת 82/3). מוריס צ'יקס ואנדרו טוני היו הגארדים הפותחים, מוזס מאלון האליל ניצב בגאון בסנטר, ואת עמדת הפורוורד השני אייש אחד, ג'וליוס ארווינג. תרומתו של האיש בגופייה מס' 8 למשק כנפי ההיסטוריה: משהו כמו חמש נקודות, ארבעה ריבאונדים ואסיסט למשחק.
ראמביס, כמובן, היה שותף פעיל ביותר בארבע מתוך חמש האליפויות של הלייקרס באותן שנים, לצד קארים, מג'יק, וורת'י, סקוט, קופר וכל השאר. תרומתו הממוצעת: משהו כמו חמש נקודות, ארבעה ריבאונדים ואסיסט למשחק. מדהים, לא? בסדר, אז לאייברוני לא היו משקפיים ושפם, וקווין מקהייל לא ניסה אף פעם לערוף את ראשו בשידור חי מחוף לחוף. תפסתם אותי.
וכאן נכנס לתמונה החבר עידו. בהנחה, ובעיקר בתקווה שבקמפיין הקרוב של הנבחרת הוא הולך לקבל אשראי ראוי מהמאמנים, הנני לקרוא מעל במה זו לאיש ולקיר הבטון להיות האקס-פקטור במשוואה, ולחפש כמה שיותר את הסל.
נכון, על הנייר ישנם לפניו אחרים, מהם מצפים לקלוע: טפירו, הלפרין, רוברטס, גרין, אליהו, אולי אפילו פניני ונאור. זהו, כאן בדיוק עצם העניין. אף אחד לא סופר יותר מדי את קוז'יקרו, במיוחד לא הנבחרות היריבות. לא ממש חושבים שם שהוא יכול, אבל הוא בהחלט יכול. יותר מ-11 נקודות בממוצע יש לו בליגה, מול יריבים לא פחות טובים ממי שיפגוש בימים הקרובים, ולצד סקוררים גדולים יותר מהחברים בכחול-לבן. בנבחרת? פחות מחצי. למה?
נכון, אולי אין לו שורה אינסופית של מוּבים, אבל את מה שהוא יודע - הוא עושה בסדר גמור ואף למעלה מזה. עובדה. עכשיו, שיילך ויישם את זה על כל מיני דנים ואוקראינים, שיכירו גם הם את האיש והקיר, ולא רק בגלל שאיתרע מזלם והתנגשו בו תוך כדי ריצה. אין זמן טוב מזה להוכיח זאת.
על קווי הדמיון הלא מעטים בינו לבין אייברוני וראמביס כבר עמדנו. עכשיו צא והראה לנו את השוני ביניכם, ואני לא מתכוון למבטא.
shaharhermelin@gmail.com