אין לי שום כוונה להתייחס מקצועית למשחק בין דנמרק לישראל. גם משום שיש כאן מישהו שעושה את זה הרבה יותר טוב ממני, ובעיקר משום שרוב השחקנים שהתרוצצו על הפרקט באולם המדהים בארהוס (מעניין מה שמו הרשמי: "ההיכל", "הארמון", או "מגרש החניה שלא היה לנו מה לעשות איתו, אז כיסינו אותו בגג") - לא נראו ממש שייכים למקצוע הכדורסל.

מה נאמר ומה נגיד, הופעת בחורינו המצוינים היתה פשוט שירה בתנועה. נכון, שירה גרועה בתנועה איטית ומזעזעת, אבל למה להיתפס לקטנות. אם, שלא כהרגלי, להתייחס לעניין ברצינות - עזבו אתכם, הכל שטויות. במשחק ראשון בטורניר שאין ממנו שום דרך חזרה, אחרי כל האין-משחקי-הכנה, הדיבורים, הלחץ, הטיסה לדנמרק דרך זנזיבר, הוואי וניו זילנד, כי אף אחד לא ישקיע חלילה בטיסת שכר מיוחדת - מה שחשוב זה לנצח, וקיבינימט איך עושים את זה. ניצחו? ניצחו. כל השאר ממש לא משנה. נקסט.

באופן מוזר ואף תמוה, סיימתי את הצפייה במשחק בתובנה שבמוצאי שבת - יורש העצר ואני הולכים במו רגלינו לנוקיה, לעודד את הנבחרת. אין לי מושג למה. אחרי יותר מ-20 שנה של נוכחות ופעילות אינטנסיבית במגרשים, מה שהוביל לדבר הכי קרוב שאי פעם אגיע אליו למנת יתר של משהו (חומוס לא נחשב, נכון?), מצאתי את השנים האחרונות של הסתפקות בטלוויזיה מאוד נוחות ורגועות. רציתי, צפיתי. לא רציתי, לא צפיתי. לא חסרו לי האולמות, היציעים, הקהל ולא תאמינו - אפילו לא הנקניקיות במזנונים.

ופתאום בא לי. לא יודע מאיפה. אחרי שנים על שנים של אובייקטיביות מרצון ומכפייה גם יחד (לא ממש רצוי ששופט כדורסל יביע תמיכה גלויה או סמויה בקבוצה זו או אחרת), נראה לי שיהיה כיף לשבת ביציע ולעודד כאחד האדם, או כאחת החווה. לא משנה כמה קהל יבוא, לא חשוב איך תיראה הנבחרת, לא מעניין מי היריבה, והאם היא דומה לכלום או לשום דבר. ההחלטה נפלה: אם לא יתרחש משבר דרמטי של הרגע האחרון - חוזרים לנוקיה. שובו של הקאמבק. בקרוב הסרט. הנה, צירפתי אוקראיני כלשהו לנוחיותכם, למען נתכונן כראוי לאירוע המתקרב.

גם השעה, תשע בערב, מאוד נוחה ומתאימה. בסביבות שבע מתחילה רוטינת אמבטיה-אוכל-מיטה של נסיכה ב', ואיפה שהוא באזור שמונה, השעה בה נצטרך לצאת מהבית, נחלשות משמעותית גם הסוללות המפעילות את נסיכה א' בעוצמה רבתי לאורך כל שעות היום, וגורמות לנערה לשקול ברצינות את אופציית השינה.

ממש כמו לפני עשר שנים או משהו כזה - ניקח את היורש, נתפוס מקום ביציע, נגיד יפה שלום לכל אותם אנשים שתמיד פוגשים במשחקים, נעודד, נקלל אם צריך (אם כי, קצת חבל שהיורש כבר עבר מזמן את הגיל, בו הוא קיבל ללא שאלות את ההסבר לפיו son of a bitch"" משמעותו "השמש בחוף"), ואולי גם נקנה לחמנייה ופחית קולה ב-150 שקל. בקיצור, חוזרים להיכל, גרסת 2007.

אני בהחלט מודע לעובדה שיימצאו לא מעטים, שכמו המלכה-האם - יביעו (שוב) השגות מסוימות לגבי האופן בו אני מחובר (?) למציאות, אבל זה לא מעניין כרגע. מול כולם נזקוף, היורש ואני, את ראשינו, ובלי טיפת ציניות, בקול רם וצלול, ניתן את המענה ההולם היחיד והראוי בשבועות הקרובים: אל אל ישראל.

shaharhermelin@gmail.com