אני לא יודע מה בדיוק חומרת הפציעה של שרון ששון, אם קיימת, ובתוך הבלאגן שעטף את נושא המשתמטים והמתחמקים והפצועים בנבחרת ישראל, אין לי מושג אם הוא מהראשונים, מהשניים או מהאחרונים. העובדה היא, שהוא לא בסגל נבחרת ישראל. והוא חסר.
נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, ששרון ששון חייב משהו בקריירה לצביקה שרף, שהיה הראשון ששלף אותו מבני יהודה והביא אותו לאימונים עם הבוגרים של מכבי ת"א בזמן שיורם חרוש עבד לצידו כעוזר מאמן. אולי אני מבלבל בשנים, אולי בפרטים, אבל אני די משוכנע שאני בכיוון בקטע הזה.
לא ידוע מה-מי-מו, אבל הייתי מצפה מששון ליותר מאמצים – מאמצים עילאיים אפילו – לנסות ולהשתלב בסגל הנוכחי. אולי לא הייתי על כדור הארץ באותו זמן, אבל מהפציעה של בורשטיין עשו סיפור שלם ואני לא זוכר שום פרט מיוחד על פציעה של ששון. מה שאומר, שאולי, רק אולי, היא לא כזו חמורה והיה מקום מצידו לנסות עוד קצת, עוד טיפה.
אם הפרטים לא נכונים, אם משהו כאן רחוק לגמרי מהאמת, אני לוקח כמובן את הדברים בחזרה. אבל אם יש בהם בדל של אמת (ככה אומרים? בדל של אמת?), זה יכול רק לחזק את תדמיתו של ששון מימיו הרחוקים יותר כשחקן צעיר.
תדמית של שחקן עצל ולא רציני. קצת רדום. ולא שאני המצאתי אותה, כן?
גם היום, כמה שנים אחרי שנפוצה הסטיגמה הזו שהיא אולי מוצדקת ואולי לא (מקורות לוחשים לי שהיא נכונה באבוה), ששון לא עשה שום דבר מיוחד כדי להפריך אותה. הוא עדיין השחקן השביר-משהו, הפצוע לפרקים, שקשה לבנות עליו לאורך זמן. כולם יודעים שיש לו חומר נפץ באצבעות וצ'אקות משמונה מטרים נראות לגמרי טבעיות בידיים הארוכות שלו, אבל רבאק – מתי תהיה כבר שחקן שאפשר לבנות עליו מדינה?
או, הנה זה בא.
ואולי לא.
קודם כל ולפני כל דבר אחר, ששון של הפועל ירושלים צריך להראות מחויבות למקצוע שלו. הוא צריך להתכונן לעונה הקרובה (וחצי קיץ כבר עבר) הכי טוב שהוא יכול. הוא הולך להריץ את עצמו 20 דקות לפחות כל משחק, לעומת המינימום שהיו לו ביורוליג עם מכבי ת"א (תחסכו לי את הבדיקה). הוא הולך להיות שחקן מרכזי ברוטציה של ירושלים. הוא עומד להיות מתופקד ביותר מעמדה אחת. הוא צריך להיראות נלהב ושש אלי קרב.
הוא צריך גם להביא למלחה את כל הטריקים הקטנים שלמד בתקופה של פיני גרשון ונבן ספאחיה. בעיקר של גרשון. את היכולת למסור תוך כדי תנועה מבחוץ פנימה, למשל. או את הטיסה לפינות במתפרצת, שפותחת קו מסירה חופשי לזריקה נוחה משלוש (ואומרים שוויל בליילוק הוא יופי של מוסר). וגם את הביצוע הנכון של עבירה בזמן הנכון. לא לאפשר סל ועבירה, אלא למנוע את הסל באמצעות עבירה. עושה רושם שרק כשהגיע למכבי ת"א והיה ברור לו שכל דקה שלו על המגרש מותנית בתוצר שלו, הוא למד לעבוד גם בהגנה.
ששון הוא קלע אוטומטי, סטייל משה מזרחי או רוג'ר מייסון, רק שהגובה שלו מאפשר לו לשחק גם בעמדה מספר ארבע. זה נהדר כשיש לך בקבוצה שחקן של 2.06 שזורק שלשות, אבל הוא צריך לעשות גם את העבודה בריבאונד ההגנה לפחות, אם לא בריבאונד התקפה. אם יש משהו שששון השתדל שלא ללכלך את הידיים בו - זה הריבאונד. בגיל 28, אחרי כל כך הרבה ניסיון מצטבר ודקות משחק כארבע, לפרקים, במכבי ת"א, אפשר לצפות ממנו לערבים של 7 ו-8 ריבאונדים. אם טל בורשטיין יכול, גם ששון יכול. הכל עניין של גישה, בסופו של דבר.
בסופו של דבר, הוא שחקן מלהיב. אחד שיכול לסיים מתפרצות בדאנקים, אחד שיכול להרים יציע שלם בשתי שלשות רצופות ואחד שיכול לפתוח פער או לסגור הפרש בזכות הקלות שלו ביצירת נקודות. לראות אותו ואת ג'יימי ארנולד באותה קבוצה (אם וכאשר ישחק במלחה ולא בדינמו מוסקבה האיזורית), זה אומר לקבל שני שחקנים שהם אופנסיב-מיינדד ויותר זה – סוג של מר נקודה לדקה, אם רק יתנו להם.
מסביב לעסק הזה עומדת ההחלטה של מכבי ת"א לוותר עליו. מי שעקב אחרי דברי השבח, ההלל והתודה של השחקן עצמו ושל ירושלים להנהלת מכבי ת"א, שמע בין השורות את שמו של דייויד פדרמן. כבר שנים שפדרמן מצטייר כאחד שלא חושש מתחרות, ואין לו שום בעיה לתדלק אותה. להיפך. פעם, בימי השלטון המוחלט של שמעל'ה מזרחי ושמלוק מחרובסקי, דבר כזה לא היה יוצא לפועל. היום עושים במכבי ת"א חשבון, שעמרי כספי לא נופל משרון ששון, ושיש כאן עניין של עתיד בהיר, אולי, מול הווה דהוי באופן די ברור. והיידה, אוקיי, שיעבור.
אם במקרה של ארנולד המעבר לירושלים (כאמור, אם אכן ייסגר), נפל כמו הפתעה ולא היה צפוי מבחינת מכבי ת"א, שהרי סוסון הבר היה בדרכו למוסקבה, כאן זה ויתור יזום. על שחקנים שמכבי ת"א רצתה לשמור בסגל היא מעולם לא ויתרה. על שחקנים שהיה חשוב לה קצת פחות, כמו ששון, כמו מוטי דניאל לקראת סוף הקריירה, כמו דורון שפר בתום קאמבק חלשלוש, או כמו טי.טי פופה בסיום תקופה מאכזבת בת ארבע עונות – היא ויתרה.
במקרה של שפר זה נגמר ביול"ב קאפ לירושלים. במקרה של דניאל זה נגמר בגביע המדינה לירושלים. במקרה של פופה, זה נגמר בכלום. נראה מה יהיה עם ששון. כך או אחרת, אחרת או כך, על פניו וגם על הנייר נראה ששון מגיע בעמדת המוצא הכי נוחה מבין הארבעה: הוא בגיל טוב, בשל, רעב, ולא בא לסיים את הקריירה כמו שלושת הקודמים שעשו את הדרך ישירות ממכבי ת"א להפועל ירושלים.
אני יכול כמובן להמשיך ולכתוב על ששון בלי סוף, הרי אין מי שיעצור אותי כשאני בשוונג של מלים, אבל הלו – צריכים לארח אנשים בערב, לעשות קניות, להתכונן נפשית, והלוא שבת המלכה בפתח. וזה חשוב לא פחות, לדעתי, מהמעבר של שחקן הספסל של מכבי לירושלים, בצעד נאה כרפאל שאולי יוסיף עוד משהו ליריבות שמתפתחת בין הקבוצות האלה בשנים האחרונות.
