בדרך למכונית, אחרי המשחק, הבטתי ביורש. הוא פסע לצדי נמרצות, כשעל פניו הבעה שאין להגדירה אלא כקורנת. איך היה? התעניינתי, בעיקר כדי לוודא אם גם בגיל שש עשרה אני עדיין מסוגל לקרוא אותו לפעמים. כיף, הוא אמר בלי להרהר אפילו שנייה, היה כיף. צודק הנער. אין דרך טובה וממצה יותר להגדיר זאת. פשוט היה כיף. בחיי.

כבר כמעט שכחתי איך זה. ההתארגנות המוקדמת בבית כדי להספיק את כל המטלות ולצאת בזמן, התמרון הזריז של הרכב אל הסמטה הקבועה, שלמרבה השמחה רוב הציבור עדיין מקפיד להחמיץ אותה ותמיד יש בה חניה, ההרגשה הטובה למראה הדמויות הקבועות ברחבה סביב ההיכל, ובכלל - המשהו הזה באוויר מחוץ לאיצטדיון, שרק מי שבאמת אוהב ספורט מבין ונהנה ממנו. הולכים לראות כדורסל, ולא סתם - הולכים לעודד את הנבחרת.

לא חושב שיש בנמצא מישהו, שיכול לחשוד בי בחוסר ציניות. גם לא חושב שיש בנמצא מישהו, שחושב שמדינת ישראל, בטח ובטח רוב מה ששייך לספורט כאן, ובטח ובטח ובטח כל מה שקשור לכדורסל ולנבחרת - לא נותנים מספיק סיבות להיות ציני. אוהו כמה שנותנים. אבל משום מה, כשאני ביציע והכחולים-לבנים כמה מטרים ממני, במשחק רשמי על הפרקט, כל הציניות מתנדפת. לא רק היום, מאז ומעולם. לא משנה מה המסגרת, מי בסגל, למה, כמה, איך ואיפה. נבחרת זו נבחרת והלב 200 אחוז איתה. נשמע קיטשי? נשמע תלוש? זה מה יש. ככה אני מרגיש, תתבעו אותי.

התחמקנו באלגנטיות מספסרון שנראה בן 12, שהציע "שני כרטיסים אחרונים שנשארו. ססס-אמא-של-השבדים האלה". היורש, שכזכור לא פוקד את מגרשי הספורט על בסיס קבוע, הביע עניין מסוים בתופעה, אבל קיבל את ההסבר שאין שום הכרח שכל שתי מלים עוקבות במשפט קשורות לאותו אירוע, לאותו יום בשנה או לאותה מערכת שמש.

זו הפעם הראשונה שלי בנוקיה המחודש. שיפצו, הרחיבו, שמו לוח תוצאות מודרני, שיפרו את המזנונים ואת השירותים, יאללה בסדר. זה כמובן יפה ונעים, אבל לא יודע, עם כל הכבוד, ובהחלט יש, להוד, להדר, למיזוג ולנוחות - זה לא עושה לי את זה כמו האולמות הקטנים יותר והלוחצים הרבה יותר, בוודאי לא כשההיכל רחוק מלהיות מלא.

מה זה משנה עכשיו, ומה אני מתעכב על שטויות. הגיע מי שהגיע, ולמרות הכל ישנם כמה אלפים כאלה, כולל החבורה הקבועה של שער 11, שבהתאם למעמד מופיעה בכחול-לבן. מעודדים לא מעט לפני המשחק, במהלכו ואחריו, שרים יפה את "התקווה" וכולם רוצים בכל מאודם בהצלחת הנבחרת. ביציעים המון אנשי כדורסל בעבר, בהווה וכנראה גם בעתיד, כולם עם כחול-לבן בעיניים, ועם אותה הבעה מוזרה בהפסקה, כשמתברר להם מה המחירים במזנון.

גם המאמנים והשחקנים רוצים. מאוד רוצים. עזבו לרגע איך זה נראה ומה יוצא בסוף. כולם עושים כל מה שהם יכולים, תומכים אחד בשני, מנסים להטריף אחד את השני, ולאף אחד לא משנה כרגע מי הבריז, מי השתמט, מי לא יכול ומי סתם לא פוגע.

אחרי כמה דקות, היורש מתעניין אם זו היכולת המקסימלית של השחקנים, במיוחד אלה שאת שמם כבר שמע בעבר. זוכר מה אני תמיד אומר לך לקראת מבחנים או אחריהם? אני שואל. זוכר, עונה הנער הממושמע, ומיד מדקלם, תוך הקפדה על חיקוי האינטונציה האבהית הנכונה: "הדבר היחיד החשוב מבחינתי הוא שעשית כל, אבל באמת כל מה שאתה יכול. אם כן - התוצאה לא חשובה לי". בדיוק, אני משיב, אבל בהבדל אחד קטן: כאן, התוצאה מאוד חשובה, כי דיר באלאק אם אנחנו מפסידים.

מבחינת המשחק עצמו - עזבו. אם ראיתם, אתם יודעים לבד, ואם לא, להלן תקציר: רבע ראשון ככה, רבע שני קצת פחות ככה, רבע שלישי שלא נדע מצרות, ורבע רביעי שהתחיל ונגמר בריצה אחת שסגרה עניין. אצלנו קצת יותם הלפרין, קצת ליאור אליהו, קצת יניב גרין, פה ושם דרור חג'ג' ועידו קוז'יקרו, שתיים-שלוש פעולות יפות של עמית תמיר ומתן נאור. אצלם הרבה מאוד מהגארד קולצ'נקו (30 נקודות, חמש שלשות), קצת לישצ'וק והפצצה בלתי מרוסנת לשלוש. חוץ מזה? הרבה ראן-אנד-בלגאן ושופטים שמתאימים בקושי לרמת המשחק. תם הטקס. באמת שנהנינו, אבל זהו - נקסט. ביום רביעי בלגיה.

דבר אחד ברור אבא, אומר היורש כשאנחנו נכנסים לרכב, לפי איך שהתנהגת הערב אנחנו, ובמיוחד אתה, צריכים ללכת לראות משחקים בתדירות יותר גבוהה מפעם בכמה שנים. אמרתי לכם, ילד חכם, מזל שהוא לא דומה לאבא שלו.

shaharhermelin@gmail.com