רג'י מילר הקשיש חושב על קאמבק, אלן יוסטון, שעד היום נפגע יותר פעמים ממטרה ממוצעת במטווח, מדבר על קאמבק, דורון שפר ופני הארדאוויי, כמובן, כבר עשו עוד קאמבק, מה בדיוק קורה פה, לעזאזל?

לו היו הקומדי סטור מבצעים איזו חזרה מהאוב משלהם, אין ספק כי היינו צופים באיתי שגב-לוץ-כהן-אהרונוב-סממה, חמוש בפאה בלונדינית, ניצב מול המצלמה ובקול מלא פאתוס מכריז משהו בסגנון: "מכה חדשה נפלה על המדינה: הקאמבק. קאמבק - מצב בו אדם הנמצא הרחק מעבר לשיאו, שעתידו כבר מזמן מאחוריו, מתעקש לצאת למסע אבוד-מראש בדרך כלל של חיפושים אחר מעיין נעוריו, ובדרך מקפיד לעשות צחוק מעצמו לעיני כמה שיותר אנשים".

בימים כתיקונם, אולי הייתי מתאמץ ומפיק מעצמי איזו תובנה בעלת ערך מסוים בנושא, אבל אחרי יום מפרך בדרכים עם נסיכה א', שכלל העפלה צפונה עד כפר כמא (מקום מדהים, אל תחמיצו כשאתם באזור כפר תבור-יבניאל-בדרך-לכנרת) וחזרה - הדבר היחיד העולה בדעתי הוא סיפורו של דני.

דני הוא אבא של ידיד שלי, איש אחד מקיבוצי המרכז. בסוף שנות ה-50' ובשנות ה-60', הוא היה אחד מעמודי התווך של הקבוצה המקומית, שידעה לא מעט שנים יפות בליגות כאלו ואחרות. רכז-קלע לא גבוה מדי אבל בהחלט קשוח, שידע לעשות לא מעט נקודות בהתקפה, ולכרסם לא מעט יריבים בהגנה.

כשהיה בן קרוב ל-40, החליט דני לפרוש. אתם יודעים - הכושר הגופני, הרגליים והגוף כבר לא היו מה שהיו, היד יצאה מהאיפוס, הדור הצעיר והתוסס דחק אותו לכיוון קצה הספסל וכו'. דני תלה את הנעליים, אבל נשאר אוהד נלהב, שמלווה את הקבוצה בכל משחק, בית וחוץ, ותומך בה בכל מאודו.

בעצם, המשפט האחרון לא ממש מדויק. כלומר, הוא מאוד רצה בהצלחת הקבוצה, אבל הדבר בו התרכז רוב הזמן היה העברת ביקורת. למה הם משחקים ככה ולא ככה, למה זה מקבל דקות משחק ולא ההוא, מה המאמן הזה חושב לעצמו וכן הלאה. כולם ידעו שזה בא מתוך אכפתיות, אבל בשורה התחתונה דני עלה לכולם על העצבים.

בוקר אחד, כשישבו בחדר האוכל אחרי הפסד נוסף של הקבוצה ערב קודם לכן, שפך דני קיתונות ארסיים במיוחד של ביקורת על השחקנים והמאמן, ביודעו שחלקם הגדול יושב בטווח שמיעה ליד השולחנות הסמוכים. השורה התחתונה היתה: "אני, כמו שאתם רואים אותי, במצבי הנוכחי, עולה למגרש ונראה פי כמה טוב מהם". זה היה הקש ששבר את גב הגמל, או לפחות את המאמן. האחרון נעמד בבת אחת על רגליו, הלם בשולחן באגרופו ומול חדר אוכל דחוס שהשתתק מתדהמה, הביט לדני ישר בעיניים ובקול שקט אמר: "המשחק הבא שלנו הוא ביום ראשון בשבע וחצי, בבית. שלא תעז להגיע דקה אחרי שבע". אמר ויצא.

חדר האוכל, וחמש דקות אחר כך הקיבוץ כולו, היו כמרקחה. כל המבטים ננעצו בדני ההמום, שנותר קפוא בכסאו, שוקל כיצד עליו לנהוג. אחרי דקה, שנראתה כמו נצח, על רקע צחוקים שהתערבבו בקריאות עידוד, התנער האיש, קם על רגליו, מרח על פניו את החיוך הבוטח ביותר שברשותו, העיף מבט כאילו-מזלזל בקהל ואמר שש מלים: "יום ראשון, שבע וחצי, אל תחמיצו".

לא שהיה בכך צורך, כמובן. איש לא העלה בדעתו להפסיד מאורע שכזה. השמועה עברה כאש בשדה קוצים בין שבילי הקיבוץ, והתפשטה חיש מהר גם ליישובים הסמוכים. הקאמבק הצפוי של דני הפך לשיחת היום והשבוע. האזור כולו נחלק למחנה ה"חכו-חכו, עכשיו תראו מה זה", ולמחנה ה"חחחחחחחחח, הצחקתם אותנו".

דני עצמו היה בטירוף. הוא לקח חופש מהעבודה במפעל, ובילה שעות על שעות במגרש. שם, לעיני עשרות סקרנים, רץ, כדרר וזרק בלי סוף. העיקר לא לבייש את הפירמה. כל זריקה שצללה פנימה העלתה את ביטחונו העצמי, כל סיבסוב שהצליח הרחיב את החיוך על פניו, וביום המשחק כבר לא היו לו, וגם לעדת מעריציו, שום ספקות - דני הישן, ובעיקר הטוב, חזר.

השחקנים הוזמנו לשעה שבע. דני היה שם כבר בשש, קורץ ומנופף לאלה שמריעים לו, ונוחר בביטול כלפי המזלזלים. בזמן החימום הוא התאמץ יותר מכולם, עודד יותר מכולם (בעיקר את עצמו, מן הסתם), ונראה בהחלט בכושר לא רע. קהל השיא, שהקיף את המגרש, כבר לא יכול היה לחכות לג'אמפ הראשון.

המשחק התחיל כשדני על הספסל. הוא תפס מקום כמה שיותר קרוב למאמן, שהקפיד לא ליצור עימו יותר מדי קשר עין, כשאחד הכדורים בידיו. "תלמדו", הוא אמר ליושבים לצדו, "אם אתם לא רוצים לעלות קפואים, בלי שום רגש בידיים, תחזיקו לידכם כדור. תשחקו איתו, תחושו אותו, תגלגלו אותו בין האצבעות, תתחברו אליו. ככה תעלו מוכנים יותר. תקשיבו לזקן כדור בידיים כל הזמן. זה הסוד".

כבר אחרי דקה וחצי התחילו לעוף לכיוון המאמן צעקות בנוסח "תכניס את דני!", "רצית לראות מה הוא שווה, אז בוא נראה" וכדומה. דני המרוצה הקפיד אמנם לעשות עצמו כאילו הקריאות אינן נוגעות לו, והמשיך לעודד את השחקנים על המגרש, תוך שהוא לא חדל לרגע לשחק בכדור ששמר על הרצפה לידו, אבל בהחבא - הגניב מבטים אחורה וחייך לצועקים.

עשר דקות תמימות החזיק המאמן מעמד מול הלחץ ההולך וגובר מהיציע, עד שכאילו כבדרך אגב, מבלי להפנות את ראשו לכיוון הספסל, הפטיר: "דני, בקש חילוף". דני הדרוך זינק ממקומו כקליע מלוע של תותח, אבל שכח את הכדור שנח עדיין למרגלותיו. התוצאה היתה בלתי נמנעת - השתטחות מרהיבה על משטח האספלט, קרע ברצועה הצולבת, מאות אנשים נשפכים מצחוק מסביב, וויכוח שלא יוכרע לעולם לגבי תוצאות חזרתו לפעילות.

מסקנה: את הקאמבקים מוטב להשאיר למייקל ג'ורדן (לא יותר מפעמיים) ולצביקה פיק (לא יותר מפעמיים בשבוע). ראו הוזהרתם.

shaharhermelin@gmail.com