שמונה ימים תמימים נותרו לסוף החופש הגדול. הספירה הסופית לאחור בעיצומה. אגב, מזה שנה פלוס שאני מנסה לשכנע את יו"ר הדירקטוריון לפנות מקום ב"שיר אחד ביום" לספירה הסופית לאחור האורגינלית, זו של להקת "אירופה" מ-1986, אבל הוא מתעלם באלגנטיות, וזאת למרות היותו של השיר מגה-להיט מאז ועד בכלל. לא רוצה? יאללה, בלי טובות. הנה "The Final Countdown" ממש כאן, ועוד בהופעה חיה. הקליקו ותיהנו.

אבל גדול ככל שיהיה השיר, והוא בהחלט כזה לטעמי, פרט לכותרת - הוא עדיין לא מקדם אותנו בכלום במאמצינו להעסיק ולשעשע את נסיכה א', או לכל הפחות למנוע ממנה להשאיר טביעות רגליים בזמן שהיא מטפסת על הקירות. בריכה, קולנוע, פיצה, ספארי, בילוי כזה, אטרקציה אחרת, העיקר שייגמר כבר החופש הזה.

שלא תבינו לא נכון, חלילה. כיף גדול לקחת פסק זמן מהעבודה ולבלות עם הנסיכות והמלכה-האם (יורש העצר כבר בגיל בו "לבלות עם אבא" = "אני וכרטיס האשראי שלך נסתדר מצוין לבדנו, תודה") זה ממש על הכיפאק, אבל במצב עניינים שכזה - אין כל כך חשק וכוח לכלום, אפילו לא לכדורסל. ובכל זאת, הנה כמה עניינים שכן עשו את הדרך מקצה הספסל אל התודעה וההתייחסות.

נבחרת. ממש ממש שמחתי על הניצחון באוקראינה. לא רק מעצם היותי אוהד מושבע של הנבחרת, לא רק משום שהנבחרת באה למשחק מפתח בחוץ ולקחה אותו כמו שלוקחים משחק מפתח בחוץ - עם הרבה נשמה, מרפקים ושיניים, לא רק בזכות טפירו שהיה טפירו וקוז'יקרו שסוף סוף היה קוז'יקרו, אלא בעיקר בשביל צביקה שרף. אני לא פסיכולוג, וגם לא מומחה בניתוח שפת גוף, אבל לעיניים הבּוּרוֹת ועמות-הארץ שלי, האיש נראה
בשבוע האחרון מאוד מאוד לחוץ / טרוד / כועס / פגוע / לא יודע מה עוד סביב סיומה של פרשת ליאור אליהו והחתונה.

הסיבה ברורה, כמובן, ושרף עצמו הצהיר עליה בגלוי: לדעתו הנבחרת באה לפני הכל, נקודה. שום דבר אחר לא ראוי ולא מתקבל. אבל באיזה שהוא מקום נראה לי שזה קצת יותר מזה. השאירו את שרף חשוף בצריח בסיפור הזה, ולמעט איזה משפט רפה של ירמי אולמרט, לאורך כל הדרך שמענו רק את המאמן הלאומי מתייחס לנושא, ועוד חוזר ומצהיר שאליהו צריך לשחק באוקראינה.

אחרי שבהתערבות השחקנים האחרים, או בלי התערבותם, נפלה ההחלטה (הנכונה והצודקת והיחידה שצריכה היתה ליפול - להשאיר את העניין להחלטתם של ליאור ושל משפחת אליהו, ולכבד כל מה שיחליטו), עלול היה להתקבל הרושם אצל אנשים מסוימים, ובראשם אלה שלא ממש דורשים את טובתו של שרף על בסיס יומיומי, כי המאמן "נכנע". מכאן, שהפסד בקייב היה גורם לאותם אנשים, וגם לאחרים, למהר ולהפנות אצבעות מאשימות לאו דווקא לשחקן, ש"העז" להעדיף אירוע משפחתי ראשון במעלה על פני הנבחרת, אלא למאמן ש"התקפל וויתר" עליו.

ישראל טובה מאוקראינה גם בלי אליהו, וכל הכבוד לשחקנים שעשו הכל כדי לחפות על היעדרו ועמדו במשימה, אבל במקרה המאוד ספציפי הזה, שמחתי במיוחד לראות בתום המשחק את ההקלה על פניו של המאמן הלאומי, שיצא גם זה שעשה את הדבר הנכון וגם מנצח.

ניו יורק. היא שותפה בסך הכל בשישה-שבעה משחקים, עומדת על ממוצע של פחות מחמש דקות, 1.4 נקודות, 0.4 ריבאונדים ו-0.0 אסיסטים למשחק, אבל הכותרת בראשית השבוע ברוב מדורי הספורט היתה "שי דורון והליברטי עלו לפלייאוף". אין מלים. בעצם יש. אחת: פרובינציאליות.

ויטוריה. שבועות ארוכים של מאמצים, משאים ומתנים מתישים, שמועות וספינים בלי סוף, עשרות שיחות טלפון, אי-מיילים וטיסות מפה לשם ומשם לפה, אבל זה היה שווה את זה. נבן ספאחיה סידר לסימאס יסאייטיס מקום עבודה גם לעונה הבאה. ישששש.

אשקלון. חלילה לי מלפגוע ביחידי הסגולה מבין ראשי הערים, שהספורט בכלל והכדורסל בפרט יקרים ללבם ומניעים אותם לפעולה ולתמיכה אמיתית ונלהבת במועדונים, וגם אין לי מושג מה באמת קרה וקורה באשקלון. אבל בחיי שנמאס לשמוע על קבוצות בקשיים קיומיים, עד כדי הגעה לסף פירוק, ועל בעלי תפקידים מרכזיים שנוטשים, בדרך כלל
בגלל שלדבריהם "הכספים שהבטיחה הרשות המקומית טרם הועברו".

אין ספק שאשקלון הוא מקום יותר מראוי לייצוג בליגת העל, כמו חולון, גליל, נהריה, באר שבע ורבים אחרים. מה לעשות שהמציאות האכזרית של היום, מכתיבה קודם כל ולפני הכל תלות בספונסרים בעלי יכולת - לא בעיריות, לא במועצות פועלים, לא במתנ"סים וגם לא במרכזי הספורט. יתכבדו ראשי הקבוצות, מי שלא יהיו, ויפגינו את עוצמתם קודם כל במציאת מישהו בסדר גודל כזה, שיבטיח את קיומם גם במקרה שהרשות המקומית נמוגה לה. יצליחו? יופי. לא יצליחו? שיפנו במחילה מכבודם מקום למי שכן יכול. סה לה וי.

shaharhermelin@gmail.com