ההתקפה באה בפתאומיות מוחלטת, ולא הותירה לי שום סיכוי.

נסיכה ב' ואני היינו בעיצומו של המסע האחר-צהריימי למגרש המשחקים, כשחבטה אדירה ניחתה מאחור וגרמה לי לזעזוע כתף מדרגה ראשונה. "סר ש'!" הרעים קול מוכר, "מה בשם כל הפּיוּר-שוּטרז באשר הם אתה עושה כאן?". "שלום גם לך מ.י", עניתי תוך שאני מגונן בגופי על הנסיכה, שלמראה הענק המגחך לא התבלבלה לרגע, ומיד נכנסה לפאניקה כללית, "אני? אני גר כאן, מעבר לפינה, אבל מה אתה מחפש פה, מרחק 27 ק"מ מצלחת הלווין שלך?".

"אכן נסתרות הן דרכי הגורל", אמר האגדה והאיש, "היתה לי פגישת עבודה לא רחוק מכאן, וכשניסיתי לצאת חזרה הביתה - טעיתי בפנייה והגעתי לרחוב שכוח-אל זה, שאפילו הפקחים של העירייה לא יודעים איפה הוא. כבר התכוונתי לתת גז ולנוס מפה, אבל אז נזכרתי שנגמרו לי הפיצוחים, והרי איך אצפה בכל משחקי ההכנה ליורובאסקט בלי פיצוחים? אז עצרתי כאן ממול, בפיצוציה, ואת מי אני רואה בדרכי חזרה לרכב? את הסֶר בכבודו בעצמו! אכן, כבוד גדול הוא לי. גם כן יו"ר הדירקטוריון הזה שלך. סֶר הוא עשה ממך, אה? לא פחות ולא יותר. מה זה סֶר, קיצור של 'סרח עודף'?". "לא, זה קיצור של סרטוחנבוש. כור מחצבתנו של קיס אקרבום ושלי", עניתי בחוסר סבלנות בולט, "שמע מ', הייתי שמח להישאר ולפטפט, אבל אתה לא רוצה לדעת מה קורה כשמישהו תופס לנסיכה את הנדנדה, אז תסלח לי, כן?".

"חכה רגע", סירב מ' להרפות, "דווקא רציתי לדסקס איתך משהו שממש בוער בעצמותיי, ולא נותן לי מנוח מאז מוצ"ש". "אם זה לא סובל דיחוי, הואל במחילה מכבודך להתלוות אליי למגרש המשחקים", אמרתי, "במחשבה שנייה - זה דווקא רעיון לא רע. מספיק שתחייך פעם אחת אל שאר הילדים, ותוך שנייה יישאר לנסיכה ב' מגרש משחקים שלם ושומם".

אחרי שהושבתי את הנסיכה החיוורת-עדיין בנדנדה, התפניתי לבדוק מה כל כך מציק למ'. "תקשיב", הוא אמר בפנים רציניות, "תקשיב טוב, ובעיקר תקשיב עד הסוף, בלי לקפוץ ובלי להתפרץ באמצע, כמו שברור לי שתעשה". "יאללה, שוּט", אמרתי, מחכה לעוד נאום חוצב להבות על איזה מאמן נבחרת אירופי שבחר סגל לא ראוי ליורו, או על האמריקאים האלה, שלא משנה את מי יגייסו לנבחרת - שוב יגיעו לאולימפידה שחצנים ולא מוכנים, ושוב יפסידו את הזהב. אבל מ' הפתיע הפעם במשהו שבהחלט לא ציפיתי לו.

"אז ככה", הוא התחיל, "ברור לי לחלוטין שמה שאני הולך לומר עכשיו יתפרש כמו כפירה מוחלטת וצֶלֶם בהיכל נוקיה, אבל חשבתי על זה המון ואני משוכנע שאני צודק: לטובתה של נבחרת ישראל, ולטובתו של הכדורסל הישראלי כולו, עדיף שנודח במנורקה ולא נעפיל לאליפות אירופה. שתזרוק עליי את כל הפירות המיועדים לנסיכה כבר עכשיו ונגמור עם זה? או שתיתן לי להסביר קודם?". "מה יש להסביר? הכל ברור", עניתי בעייפות (נסו אתם לרדוף - לא יום, שעה - אחרי הנסיכה, ואז נדבר), "ברור לחלוטין ששוב לקחת את הכדורים הכחולים במקום את האדומים. מזה אני אמור להתרגש, שלא לדבר על לבזבז עליך את הפירות?".

"אני מדבר בשיא הרצינות", המשיך מ' בשלו, "בוא ונבחן את הסוגיה באובייקטיביות. אם נודח במנורקה, יש הרבה תירוצים ראויים שעומדים לזכותנו: נדפקנו בשנה שעברה עם המלחמה, שלקחה לנו את הביתיות ואולי עלתה לנו בהעפלה אוטומטית; ההכנה שלנו הקיץ היתה על הפנים; בורשטיין וששון פצועים; ארנולד, בלות'נטאל ונבחרת שבדיה הבריזו; רוברטס נחמד אבל רחוק מלהיות פקטור; פיב"א שוב דפקו אותנו עם ההגרלה במנורקה, כך שהיינו צריכים לשחק יום אחרי יום ונפלנו מעייפות; בקיצור, אף אחד לא יוכל לכעוס יותר מדי. יקטרו יום-יומיים ויעברו הלאה.

"לעומת זאת, תאר לך שאנחנו כן עוברים איכשהו את בוסניה ומקדוניה. בשביל מי? בשביל מה? לקבל בין 15 ל-20 בראש מיוון, סרביה ורוסיה? לראות כל יום בעיתונים כותרות כמו "לא באותה ליגה", "בית ספר בבית המוות" וכאלה? לעוף הביתה לא רק מותשים פיזית אלא גם מושפלים וגמורים נפשית? לא נראה לך שהאפקט המתגלגל במקרה כזה יהיה גרוע פי כמה? והרי אין שום הבדל מבחינת מצבנו לקראת האליפות הבאה אם נעוף השבוע או בשבוע הבא. בכל מקרה נמצא את עצמנו באותן מוקדמות. אם אתה שואל אותי, ואתה יודע שהנבחרת היא בנפשי, עדיף הפעם לגמור עם זה מוקדם, לחזור הביתה, להיפרד מצביקה, מבוסאני ומחלק מהשחקנים, לנקות את השולחן ולהתחיל מחדש. לגמרי מחדש. סיימתי, עכשיו - מה יש לך לומר בנדון?".

"שלושה דברים בדיוק, מ', שים לב ושים לב טוב: ראשית, לפי הגישה התבוסתנית שלך, כל טורניר בינלאומי, בכל ספורט שהוא, צריך להתקיים בהשתתפות שש-שבע קבוצות, שהרי כל האחרות יקבלו מתישהו בראש, לא? אכן, בהחלט הגיוני, לפחות כמו המחשבה ששאראס יחטיא אי פעם מהעונשין. שנית, אנא רשום לפניך שאנחנו לא רק עוברים את בוסניה ומקדוניה, אלא מפתיעים את רוסיה ועולים על חשבונה לשלב הבא של היורו. רשמת?".

"רשמתי-רשמתי", כמעט נחנק האיש מצחוק, "נו, מה הדבר השלישי?". "אה, זה הכי פשוט", עניתי, תוך שאני מונע מנסיכה ב' להוכיח לחתול מקומי שאפשר לחיות גם בלי זנב, "אותם פקחי עירייה עליהם דיברת, אלה שלא יודעים היכן הרחוב הזה - גוררים לך בזה הרגע את הרכב. אתה צריך כסף למונית?".

shaharhermelin@gmail.com