שעת ערב די מאוחרת עכשיו. עוד יום מסתיים באפיסת כוחות מוחלטת. אומרים שיכולות המודיעין של ישראל הולכות ומתדרדרות. אם במשך שישה-עשר וחצי חודשים הם לא עלו על הרעיון לשלוח את נסיכה ב' לנהל משא ומתן מדיני עם סוריה (תוך עשרים ואחת דקות מקסימום הם מוותרים בזעקות שבר לא רק על הגולן, אלא גם על דמשק וחלבּ), אין מה לבנות עליהם. מצטער.

אי לכך ובהתאם לזאת, לאור מצבי לפי מדד העייפות (שמונה פלוס בסולם הדובים הלבנים באמצע ינואר), להלן שלושה דברים שעל סדר היום כרגע, וכמו שאומר דני דבורין, בקצרה.

נבחרת. לא ראיתי את המשחק בין בוסניה למקדוניה (אגב, ממש לא היה מפליא אותי לקרוא באיזה שהוא עיתון, נגיד זה של המדינה, אבל רק נגיד - כותרת בסגנון: "ניצחון חשוב לבוסניה על הרצוגובינה", או משהו כזה), לא יודע אם היה שידור, ולא מעניינים אותי סטפנוב, אילייבסקי, הוקיץ' ושמוקיץ'. כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה, אבל טפו-טפו-מלח-מים, יש לי תחושה טובה שאנחנו עוברים אותם, ואפילו די בגדול.

מצד שני, היתה לי תחושה טובה מאוד לגבי הפועל ירושלים בפיינל-פור, לגבי הפועל באר שבע בקרב על הכרטיס לליגת העל וכזכור - לגבי רוב הסדרות בפליי-אוף האחרון של ה-NBA, לרבות אלו בהן היתה מעורבת פיניקס, כך שלבנות עליי זה בטוח ברמות של פל-קל, וגם זה ביום טוב במיוחד. בכל זאת, נתעקש על אותו הימור שנרשם כאן אך לפני יומיים: לא רק עוברים, גם עולים לשלב הבא של האליפות עצמה, על חשבון רוסיה.

פדרר. כבר הבעתי כאן לא אחת את דעתי על האיש, אולם מאחר שלרגל פרוץ ה-US OPEN שב הפולחן ומתעורר, ואף מתחזק ככדורי ההגשה של אנדי רודיק, אין מנוס מלומר זאת שוב בקול רם וצלול: לא סובל אותו.

כלומר, שלא יובן לא נכון: אין עוררין על כך שהאיש הינו פנומן חסר תקנה, עילוי ומושלם בכל קנה מידה - היסטורי, עכשווי ועתידני כאחד, וזו בדיוק הבעיה שלו. הכל מדויק מדי, מושלם מדי, רובוטי מדי, מנומס מדי, דובר על בוריין איזה שמונה שפות, צפוי כמו מזג האוויר באילת באוגוסט, ועקב כך משעמם טיכו. לפחות אותי.

אפילו לא גרם אחד של התרגשות קיבלתי ממנו, בעצם אולי אחד - הדמעות אחרי הזכייה הראשונה בווימבלדון ב-2003. מאז, כלום. גם הוא, כנראה, מודע לכך, ולכן הוא מקפיד בסיום כל גראנד-סלאם בו הוא זוכה להשכב לשנייה על המגרש כאילו הוא גמור מפרץ הרגשות המציף אותו, וכמו הפולנייה שקמה בבוקר ומרגישה נפלא - אחרי שתי שניות זה עובר לו. כבר היה מי שהכתיר אותו בתור "מייקל ג'ורדן של הטניס". אז נכון, גם ג'ורדן היה הכי קרוב לשלמות וגם הוא כמעט ולא הפסיד, אבל איפה הוא ואיפה פדרר. איפה התשוקה המפחידה-כמעט של ג'ורדן לקלוע כל זריקה, לחטוף כל כדור ולקלוע כל סל ניצחון - ואיפה שעון הקוקיה השוויצרי הזה.

תביאו קצת טמפרמנט, אקסטזה, קריזה, דיכאון. תנו לי את יואיט נגד נדאל, את דיוקוביץ' נגד בלייק, את סרינה נגד שראפובה, אפילו (מה אפילו, קודם כל) את מקנרו נגד קונורס כמו שהם, בגיל 50 או משהו כזה. אני מבטיח לא לזוז מהמרקע עד אחרי הנקודה האחרונה. פדרר? יאללה-יאללה. נקסט.

אתלטיקה. איפה כן אני מוצא התרגשות בימים אלה? באוסקה כמובן, באליפות העולם באתלטיקה. עד עכשיו, התחרות אמנם לא מזעזעת את טבלת שיאי העולם, אבל פשששששש - איזה תופעות טבע דוהרות שם על המסלול. כן-כן, ברור לי שהתחרות מתמקדת בעיקר במי יצליח לקחת חומרים אסורים מבלי להיתפס, אבל בינתיים - מה שהולך שם זה פשוט חבל"ז לחלוטין.

אם עדיין לא עשיתם זאת, הקדישו את שעות אחר הצהרים בימים הקרובים לכיסוי המופלא ביורוספורט (ערוץ 1, עם כל הכבוד, הוא עדיין בסך הכל ערוץ 1), או לפחות צפו בתקצירים ובשידורים החוזרים. קחו לכם זמן איכות עם טייסון גיי האדיר, עם ג'רמי וורינר, רץ ה-400 המופלא, עם האפריקאים הבלתי אנושיים בעליל בריצות הארוכות ועם כל שאר חבריהם, כולל אולי, הלוואי, אלכס אברבוך שלנו. לא תצטערו. בּדוּק.

shaharhermelin@gmail.com