נו, אז אני שואל אתכם: למה להיות פסימיים? לא באמת, למה? מה רע בלהיות טיפוס המסתכל דרך קבע, ובו זמנית דרך משקפיים ורודים, על חצי הכוס המלאה? יו"ר הדירקטוריון נתקף לפתע פתאום בתחושות פרו-פירפיצ'ות, מ.י., האגדה והאיש, כבר בכלל איבד אמון בכחולים-לבנים, עד כדי מחשבות נוגות על התקפלות מרצון וחזרה הביתה עוד לפני המשחקים במנורקה, ואפילו השכן מעבר לכביש הופך פתאום לדני רופ רואה שחורות, עם אמירות בסגנון "מינימום 15 הם יתנו לנו המקדוניה האלה, שמעת? מינימום 15!".

על מה ועל שום מה, בעצם? למה מי זה סטפנוב ואילייבסקי - אייזיה תומאס וג'ו דומארס, או אולי טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי? ומי זה גצ'בסקי? גרבאחוסה? בסדר, אחלה שחקנים, אם לא בעולם לפחות באירופה, אבל לא צריך להגזים. בסדר, אז אנחנו לא הדרים-טים, אבל מה קרה? טפירו פראייר? והלפרין? ואליהו? וחג'ג'? וכל השאר? וצביקה שרף? ומומו לוצקי?!!

טיים אאוט. אם כבר דיברנו על חג'ג', אז אחת ולתמיד: מה זה לעזאזל ה-HAGAG הזה על הגב שלו, אה? אין יותר J באנגלית? אזל? שנספר להוד מעלתו ג'וליוס ארווינג שמהיום והלאה הוא ד"ר G? מה זה העניין הזה?

נשבע לכם שהביטחון בו הצהרתי וחזרתי והצהרתי כאן בשבוע האחרון שהנבחרת עוברת את בוסניה ומקדוניה לא היה העמדת פנים, או איזו הצגה שאמורה לשרת את אינטרסיו המאוד לא ברורים של המדור. בחיי שהיתה לי הרגשה ממש טובה, שהתבססה על שתי נקודות עיקריות.

הראשונה, והחשובה יותר, היא שאפשר אולי להתווכח איזו נבחרת טובה יותר מבחינה מקצועית, ומי היתה מנצחת את מי בסדרה של עשרה משחקים במגרש נייטרלי. אבל אי אפשר להתווכח למי מהן יש הכי הרבה מסורת וניסיון במעמדים האלה. רמז: אלו לא בוסניה ומקדוניה. בטורנירים כמו אליפות אירופה, במיוחד כשמדובר במשחקים מהם אין דרך חזרה, יש תפקיד עצום לניסיון ולמסורת - מהם אמורים להיגזר גם הווינריות (מי אמר טפירו ולא קיבל?) וגם המזל (מי אמר שלשה מ-538 מ' של טפירו עם הקרש, סל ועבירה של יניב גרין, שבעצמו לא מבין עד עכשיו איך הכדור נכנס, או ריבאונד התקפה של HAGAG הננס, ועוד אחרי החטאת עונשין?!).

הסיבה השנייה, אין טעם להכחיש, היא שאני פשוט טיפוס אופטימי. לפעמים (על מי אני עובד: תמיד) ברמות מופרכות ומוגזמות בעליל, אבל בהחלט מאמין גדול בטוב שיהיה, לפחות לפעמים. כמו הפעם, בעצם. מומלץ לנסות בבית. הנה, עלינו כמו גדולים לטורניר הגמר בגרנאדה. גרנאדה-פינאלה.

ברור לחלוטין, שבעיתונים ובמערכות אתרי האינטרנט ישנם עורכים שכבר עכשיו יושבים ומחכים לנפילה שלנו מול יוון, סרביה ורוסיה, ולו רק כדי שיוכלו למרוח בראש העמוד את הכותרת ש"אף אחד" מלבדם לא חשב עליה - "גר-נאדא", אבל המדור נשאר נאמן לתחזיתו, הימורו ואופטימיותו: שיבוא בלאט, שיבוא הולדן, שיבוא קירילנקו, שיבוא מי שרוצה - עולים לשלב הבא על חשבון רוסיה. חכו ותראו. או שלא.

ולמרות השמחה והאושר המוצדקים על ההישג הראוי של הנבחרת, כמו אבנר מתן, וכמו כל מי שראה ורואה את המשחקים, גם אני לא יכול בלי מלה קטנה ליניב גרין: בחייאת רבאק, בן אדם - איך לא יקונן כאן יו"ר הדירקטוריון על הקצב האיטי בו אתה מלקט נקודה לנקודה, כאשר כל משחק נמלטים מידיך בבהלה לפחות ארבעה-חמישה אסיסטים פוטנציאליים. אתה חזק כמו שלושה בפאלו בינוניים וקרנף קטן אחד גם יחד. מה הבעיה לתפוס כדור ולאחוז בו כך שלא יברח לך מהידיים?

עד עכשיו היה לך קשה? החל מיום שני יחכו לך ולחבריך בצבע כל מיני פאפאדופולוסים, צרצריסים, סברשנקואים וקירילנקואים,. אי לכך, אתה מתבקש להתעשת לאלתר, להתרכז נואשות, ואם צריך גם למרוח קצת דבק על קצות האצבעות, והרי כבר המציאו אחד כזה במיוחד עבור שחקני כדורסל: דבק שלוש שניות!

shaharhermelin@gmail.com