איכשהו יוצא שמייק מיצ'ל לא מוזכר אצלי בשומקום. לא באגדות מהלכות, לא בחביבי הסיפרה ולא בבעלי כינוי. כבר שאל אותי על כך לא פעם כבוד המפיק ב'רדיו ללא הפסקה', מר סער פלסנר, הכיצד ייתכן שמייק מיצ'ל הגרנדיוזי לא בעסק.
ובאמת, תותחן עב צוואר היה מיצ'ל. תותח גדול מאוד.
והתשובה שלי לא ברורה לגמרי, אבל כיוון כללי יש לה: באותה עונה בה שיחק מיצ'ל בארץ כזר של מכבי ת"א, 1991/92, לא סיקרתי את הקבוצה. שנה אחת קודם עבדתי לצד עפר שלח בסיקור מכבי ת"א, אבל אם אני לא טועה, וכמעט בטוח שאני לא, קובי שם טוב הגיע/חזר בקיץ למעריב מגלות מסוימת ב'חדשות' עליו השלום. כסוג של נדוניה הוא קיבל את סיקור הקבוצה והעונה ההיא שימשה כסוג של עונת חפיפה במהלכה קובי עבד לצד שלח.
שם טוב המשיך בעונה שאחריה בסיקור סולו של מכבי ת"א. בסיומה – כשהשלים את המשימה, הפיל את האלופה ומינה תחתיה את הפועל גליל עליון - כנראה שקצה נפשו בעבודת כתב השטח, או שהעריך ששיאים גדולים מאלה כבר לא יוכל לסקר בטווח הקרוב, והוא עבר לעריכה באופן מלא.
משם והלאה זה כבר הייתי אני לגמרי לבד, לרצף ארוך שנים ולא עוד עונות מקוטעות. אבל מה, מיצ'ל כבר מזמן לא היה שם. חזר למקום ממנו בא, רג'ו אמיליה הפלאית. תמיד רציתי לנסוע לכמה ימים לרג'ו, כדי להכיר מקרוב את אמיליה הזו שנשמעה לי פלאית ומסתורית כל כך, ודאי גם דוברת איטלקית.
ואם לחזור לעניין עצמו, ההתרשמות שלי ממיצ'ל (2.00, שלוש ששיחק גם כארבע), היתה צדדית יחסית ולא ישירה. להבדיל מחלק גדול מהשחקנים בקבוצות שיצא לי לסקר מקרוב, את מיצ'ל הכרתי פחות. באותו זמן סיקרתי חזק והדוק את המתחרה, הפועל ת"א, עם השריף ירום הודו - ישמור אותו האל הטוב עימנו עוד שנים רבות - פרוויס שורט התותחן, רלף קליין ועוד כאלה וכאלה שמות גדולים בכדורסל הישראלי.
ומה שאני בכל זאת זוכר ממיצ'ל הגדול היו כמה דברים: קודם כל, את הגוף שלו. סוס יאור מחוטב, רגליו בעובי גזע עץ, חלק עליון מאסיבי וחזק, חתיכת בריון לא קטן. גם את שפמו לא אשכח, מה שרק מגביר את התעלומה: הכיצד לא מינינו אותו בסיפרה בסלע לחביב באותם זמנים, אם התהדר בשפם נאה כל כך?
ונדמה לי, על אף שאינני לביא, שהיה במיצ'ל משהו מעט שחצני. במבט, בחיוך, בהתנהגות, ב'הלו, אני תותח מה-NBA ואתם לא כל כך'. אולי בגלל זה לא ממש אהבנו אותו אז ברמות שמצדיקות את השתלבותו בהיכל התהילה של החביבים ו/או בעלי הכינוי.
אין שום סיכוי שאשכח את הזריקה המדויקת שלו תוך שימוש אינטנסיבי בלוח הסל. עד אז ידענו שרק חיימון הזלוטיקמני, הגרסה המשתעלת והמכחכחת המוקדמת, הרבה לפני שמאירק'ה התייצב כאן, מסוגל לקחת קרש ולהכפיף אותו למרותו המלאה. אבל גם מיצ'ל עשה את זה ברמות גבוהות מאוד כמעט מכל טווח. אליל היה בשימוש עם הלוח, לא נכחיש זאת ואף לא נכחד. וגם צ'אקות לשלוש היו לו. נאות עד מאוד, אגב.
קצת איטלקית מגזיר עיתון ישן, מה יש?
ויותר מכל, לא אשכח לעולם את הופעתו אחרי משחקים. אז עוד הייתי מחלטר פה ושם באיסוף תגובות, במיוחד בימי חמישי בערב בתום עוד מאבק עיקש ביריבה אירופית. האיש היה יוצא מחדר ההלבשה של מכבי ת"א כשהוא לבוש בחליפה מרשימה כאילו עוד רגע הוא יוצא לדיון בכנסת או עומד להתחתן. על ראשו הניח מפעם לפעם מגבעת, חי נפשי, או לפחות כובע של קאובואים היה זה, מה אני מבין במגבעות. פעם אחת יצא כשהוא כולו לבוש בצבע ירוק במבוק, או ירוק זית, או ירוק חאקי, או ירוק ז'לגיריס, גם בצבעים אני לא מבין.
שפמו נקי ומצוחצח היה, והוא הדיף ריחות נעימים שנפוצו בכל חלל הרחבה שבין שני חדרי ההלבשה. כמה קלאס היה על המיצ'ל הזה, אם כי בסופו של דבר עובדה היא שלא בחרנו אותו כחביב. כנראה שהיה משהו שמנע זאת מאיתנו. ממרחק השנים אני קובע על סמך זיכרון מעורפל, כי שחצנותו הקלה היא שביאסה אותנו ומשום כך נותר מחוץ לרשימה. אבל למנותו כתותחן אין לנו כל בעיה. תותחן זה תותחן, וראוותנות ושחצנות יתר הן לפעמים אפילו יתרונות עבור מי שאוחז בתואר הזה.
מיצ'ל הגיע מאיטליה, שם שיחק שנים רבות עד מאוד. הוא התחיל עם שנתיים בברשיה, עבר לעונה אחת בנאפולי ומשם הגיע למכבי, אבל אחר כך חזר לשבע עונות רצופות ברג'ו אמיליה, עיר קטנה יחסית ליד בולוניה שהחזיקה לאורך השנים קבוצה קטנה בדרך כלל. אין צורך להיכנס למספרים בקטע האיטלקי שלו, האיש היה תותחן עצום וסיים עונות רבות ורצופות עם ממוצעים של יותר מ-25 נקודות למשחק, גם כשהוא כבר בן 40.
ולמה מכבי לא האריכה את החוזה שלו ליותר מעונה אחת? כי לטעמו של המאמן החדש, יעקב אדלר, ששימש כעוזרו של צביקה שרף בעונה בה שיחק מיצ'ל בקבוצה, הוא היה מבוגר מדי, כבר בן 36. איך זה נגמר כולכם יודעים וגם ההיסטוריה זוכרת מצוין. גם מיצ'ל עצמו טרח להעביר מסרים מאיטליה בעונות שאחרי, שאם היו משאירים אותו מכבי ת"א היתה אלופה גם ב-1993 והרצף לא היה נקטע.
וגם ב-NBA הוא היה שאקל, אם כי לא שאקיל. עשר עונות עם 795 משחקים, רובם בסן אנטוניו וחלקם האחר בקליבלנד, הם לא משהו שאפשר לשכוח אותו, או לזלזל בו או לא ממש להחשיב ולהמעיט מערכו. בטח לא כשכל זה מסתכם בממוצע קריירה של 19.6 ו-5.3 ריבאונדים. שלא לדבר על עונת 1985, אז קלע מיצ'ל 22.2 נקודות למשחק וג'ורג' גרווין 21.2 בסן אנטוניו. זו היתה העונה היחידה של גרווין עם הספרס בה לא הוביל את הקלעים בקבוצה בתום העונה.
פטיש אוויר היה האיש הזה, אין טעם להסתיר זאת מכם.
לראות אותו ואת פרוויס שורט מגיעים באותה עונה לישראל, ואת שניהם משחקים זה מול זה בגמר הפלייאוף כשני היפופוטמים, או קרנפים, או שוורים, או פילים, או כל משהו שהוא כבד ואיטי משהו בהתנהלות ובתנועה אבל כל כך מרשים כמו השניים האלה – מה אני אגיד לכם, זו היתה חוויה עצומה.
