אתם אולי תצחקו (ואולי לא). תמיד מצאתי איזשהו דמיון בין אלברטו הררוס לרג'י מילר. לא רק שני קלעים מהגדולים בהיסטוריה של הכדורסל, כל אחד במסגרת שלו, אלא גם כאלה שעשו את זה בסגנון קלאסי. הגוף הארוך מספיק שמאפשר לשחרר את הכדור מנקודה גבוהה שקשה לחסום; הרגליים המיושרות לסל, הזקיפות בזמן הזריקה, הדרך בה הכדור השתחרר מהאצבעות. שני קלעים כמו שקלעים צריכים להיות.

הררוס פרש לא כל כך מזמן, למעשה. זה קרה בסוף עונת 2004/05 אחרי שסל ניצחון שלו בסדרת גמר הפלייאוף נגד טאו ויטוריה היה שווה אליפות, אבל לפחות על פי התחושה שלי השם שלו לא נצרב באופן כל כך חזק וחד כמו שחקנים ספרדיים מתקופות קודמות. אם נרד למשאל רחוב זריז בין אנשים שיש להם זיקה כלשהי לענף ונבקש מהם לנקוב בשני שמות של כדורסלנים ספרדיים הם יגידו ודאי סן אפיפניו וקורבלאן. אולי בראבנדר. הוותיקים יותר יכולים להפתיע עם כרמלו קבררה או רפאל רוליאן. הצעירים ידברו על פאו גאסול וחואן נבארו. אולי-אולי גרבאחוסה. אולי.

איכשהו, התחושה שלי היא שהררוס נופל בין הכיסאות. קצת כמו ג'ורדי ויאקמפה, אגב. וזה מעניין, כי השניים האלה מובילים את קלעי ה-ACB הספרדי בכל הזמנים. הררוס ראשון, ויאקמפה שני. עשר שנים החזיק השיא של ויאקמפה מעמד, עד שהגיע הררוס ב-2003 ועקף אותו בלי לאותת. 9,757 נקודות, אם אני זוכר נכון. כמו קוד סודי לכספומט. מה הבעיה? תשע שבע, חמש שבע. זוכר את זה, נו. לא יודע איך.

יכול להיות שהקהל בארץ שבוי אחר ריאל מדריד וברצלונה, ובגלל זה הררוס, שהעביר חצי קריירה באסטודיאנטס, ו-ויאקמפה ששיחק בחובנטוד בדאלונה, לא יושבים חזק במודעות אלא רק צפים בה. כך או אחרת, אחרת או כך, מדובר באחד הבולטים באירופה בעיקר בשנות התשעים. שחקן שעשה והיה וזכה כמעט בכל דבר, וראה הכל.

17 עונות שיחק הררוס בליגה הספרדית. לא NBA ולא נעליים, לא חוזים גדולים ביוון ולא בטיח. אי-אפשר היה להוציא אותו ממדריד, העיר שבה נולד ב-1969, בה גדל ובה הוא חי עד היום. אחרי שהציק לריאל בדרבים של מדריד במשך שמונה עונות, הוא עבר אליה, שבר את לבבות אוהדי אסטודיאנטס ועורר כעס גדול. בסופו של עניין, הם התרגלו. זה קרה גם עם האחים אלפונסו ופליפה רייס וגם עם אחרים. ככה זה עובד.

הוא לא איזה שאראס שזכה בכל דבר ובמיוחד ביורוליג, אבל היו לו מספיק. אל תחשבו אפילו להכניס אותי לזה, זו רשימה שלא נגמרת. גם תארים אירופיים כמו מלך הסלים באליפות העולם ב-1998, או שנה אחר כך באליפות אירופה. גם זכייה בגביע ספורטה וכאלה, והשתתפויות בכל סוגי משחקי האולסטאר למיניהם.

אבל ההצטיינות שלו תמיד היתה קשורה בעיקר לליגה הספרדית. שחקן המחזור, שחקן החודש, שחקן העונה, מה לא. מחזיק שיאי הדקות, החטיפות, השלשות, הסלים. כנראה מורעל בית, שלא מוכן לזוז. תנו לו משחק נגד גרנאדה או ויאדוליד והוא פורח, מי צריך לנסוע לקובנה או לימוז' בשביל לשחק כדורסל אם אפשר לעשות אותו דבר בדיוק בליגה הכי צמודה וטובה באירופה?

היום, כששיערו הולך ומידלדל - אם כי אף פעם לא היה שופע במיוחד – הררוס הוא מנהל טכני או מקצועי בריאל מדריד. בעצם, אולי הוא גם וגם (מה זה משנה, בסוף מסתבר שכל החבר'ה האלה עסוקים בחתימות ואישורים לרכישת ציוד משרדי).

והוא נכנס למערכת הארגונית של המועדון בו שיחק מיד לאחר פרישתו. בדיוק כמו שהיה צריך לקרות עם מיקי ברקוביץ' בשעתו במכבי ת"א, אבל מיקי "חטא" כשעבר להפועל ירושלים והפועל ת"א ומכבי ראשל"צ, אז כנראה שלא מגיע לו ואי-אפשר להשוות את נאמנותו לדגל כמו זו של הררוס לזה של ריאל.

נכניס את האיש אחר כבוד לרשימת חיל התותחנים, ומעתה והלאה נציין את יום הולדתו בכל שנה לנצח נצחים כיאה וכראוי לחבר בחיל שלנו. הררוס היה באמת צלף שלא מהעולם הזה והתמיד לחרוך רשתות מכל כיוון, אם כי לא חשש ממגע והלך גם עד לחישוק כדי לסחוט עבירות ולקלוע בנוחות, נוחיות ונינוחות גם מקו העונשין. כן, הוא היה צלף גדול גם משם. נצדיע לו, כאמור, אחת לשנה, ונודה לו על שהעשיר את חוויותינו לאורך השנים.