מה אני אגיד לכם, טוב שהנשיא של אפס פילזן הירשה לדייויד בלאט להשתתף באליפות אירופה. תארו לכם מה היה קורה אם אותו טוזגוט אוזגוט או איך שקוראים לו, היה אוסר על בלאט להשתתף באליפות אירופה, כי יש לו מחויבות קודמת למועדון, כמו שאמר הנשיא ההולנדי של אמסטרדם לאריק שיבק.

תמיהה מעניינת, תודו שלא ראיתם את זה בא.

ועולה עכשיו לדיון השאלה, האם ההישג של בלאט הוא באמת הכי-הכי גדול מבין כל הישגי המאמנים הישראלים לדורותיהם? שאלה טובה, שאין לי עליה תשובה חד משמעית, אם כי כבר השמיע באוזניי כבוד הסר, ש. הרמלין, את דעתו שאכן כך ולא אחרת. שמעתי בסיום שידור משחק הגמר גם את כבוד מאמננו-הלאומי, שעשה איזה הישג אחד או שניים בקריירה שלו – ולקח פעם גביע אירופי עם אריס סלוניקי – ממהר להודיע שאכן כך ולא אחרת.

יכול להיות שהם צודקים. אני ממש לא יודע ואין לי דעה ברורה בעניין הזה, גם אחרי שחשבתי קצת הלאה וניסיתי להסביר לעצמי מי נגד מי ולמה.

אני רק שואל, האמנם זכייה באליפות אירופה היא הדבר הכי נחשב בכדורסל האירופי? מי אמר, בעצם, שהבק-טו-בק של פיני גרשון באליפויות היורוליג עם מכבי ת"א הן פחות חשובות או יוקרתיות? או גביע אירופה הראשון של מכבי ת"א ב-1977? הרי גם אז היינו, בדיוק כמו שבלאט אמר לפני הגמר נגד ספרד, "דויד נגד גוליית". ובכלל, איך הפכו פתאום הרוסים מתפקיד גוליית לפני שלושים שנה לדויד של היום, זאת לא נדע. אולי בגלל שלמאמן הנבחרת שלהם קוראים דייויד? אולי.

בקיצור, על כל טענה שתסביר למה ההישג של בלאט הוא הכי גדול בכל הזמנים בתולדותיהם של המאמנים הישראלים, אפשר ודאי להביא גם טיעון הפוך. אבל זה תמיד ככה, בעצם, כשמתחילים לדון בהשוואות סטייל מי הכי חזק, מה הכי מוצלח וכאלה.

נגיד לו תודה על ששם אותנו על המפה שוב, שלושים שנה אחרי שיהודי אחר מאמריקה, טל ברודי, עשה את זה בפעם הראשונה. היידה לעלייה מארצות הברית! אולי יש עדיין סיכוי שייצא משהו טוב מתמיר גודמן, מי יודע.

או לפחות מבלות'נטל הנקניק הזה, שכבר ראיתי באתרי אינטרנט ידיעות על כך שהוא חושב או שוקל לחזור לנבחרת.

הלו, יא נקניק. לחזור? הרי מעולם לא היית.

לא כל כך ראיתי עיתון היום ("אין זמן וכאלה, יו נואו", היה אומר על זה ודאי וויל סולומון לו היה נשאל), אבל גובר אצלי החשד הכמעט-ודאי שיד נעלמה מתערבת בטקסטים של נאה כרפאל בעיתון של המדינה.

שימו לב: "כמו התלמידות החנוניות שמתבכיינות אחרי כל מבחן שהלך להן גרוע והן הולכות להיכשל, ובסוף מוציאות 97, ככה התנהל בלאט לאורך האליפות".

שמעו, אם זה משפט של נאה כרפאל אני פקיסטני. בטח אחד מעורכי הלילה שלומד באוניברסיטה או משהו.

תלמידות? חנוניות? מוציאות?

זה לגמרי לא עולם המושגים והרעיונות של הנאה, למיטב ידיעתי והבנתי. מישהו פה אולי מנסה לייפות קצת את המציאות. אבל זה בסדר, אחרי 40 שנות עבודה – אולי הגיע הזמן לתת פה ושם איזה ויץ חביב בטקסט.

אז מה הולך לעשות בלאט החל ממחר? נו, זה קל. יוצא לטורקיה ומתחיל לאמן את אפס פילזן. ודני גוט? גם. ומאמננו הלאומי? ימנכ"ל. ואביב לביא? אוי, זה גדול: במשחק האחרון שיצא לו לשדר הוא אמר פתאום:
"נדמה לי, בעצם לא נדמה לי", והמשיך בענייניו.

יכול להיות שמישהו הסב את תשומת לבו למינון ה'נדמה לי' האלה, שכבר הפך לכאן לאגדה ולפולחן.

ומה איתי, איך אסתדר בלי היורובאסקט? שאלה קשה שהתשובות עליה ודאי לא חביבות עלי במיוחד, אבל זה מה יש. אולי שוב תשוב ההליכה בערבים, עד לפעם הבאה שאתייאש וארד מזה.

שלומות ונצורות לכם בשלב זה.

סעו בזהירות, או שאו בתוצאות.