יום הכיפורים שוב בפתח, מה שאומר שנרצה או לא נרצה - כולנו מגיעים בסופו של דבר ובאיזשהו אופן לנושא הסליחות. חלק לוקחים חלק פעיל בתפילות הרלוונטיות בבתי הכנסת, אחרים מנצלים את ההזדמנות כדי ליישר הדורים עם מי שזה לא יהיה באופן פרטי לגמרי, והרוב, אני מניח, ממצה את העניין דרך הסולחות (או הכסאח) שמנסה התקשורת לארגן (או ללבות) בין כל מיני אקסים ואיקסים מיתולוגיים.

אז נכון, גם אני לא סובל במיוחד למקרא או למשמע מפת הצ'ילבות השנתית, הנפרשת בפנינו באדיבות עיתון זה או ערוץ אחר, אבל לא לשם כך התכנסנו היום. רוצים? אני מניח שלא תתקשו מדי למצוא את האינפורמציה במקומות אחרים. אנחנו, בינתיים, נעסוק בדרישת סליחות.

כן, דרישת סליחות. עם כל הכבוד, נשאיר לעצמנו את הדאגה מה אנחנו צריכים לבקש ממי, תודה ששאלתם, ונעסוק בעניינים גלובליים מעט יותר. למרבה הצער, לא חסרים גדולים ומפורסמים פי אלף מאיתנו, שלמרות תקריות ואירועים שונים וטראומטיים, שלא לומר מחדלים, בהם מילאו תפקיד מרכזי, נעלמו להם אל תוך אפלת הצהריים, כמו שנהג לומר אפרים קישון ז"ל, וזאת מבלי להסביר, מבלי לתרץ ובוודאי מבלי להתנצל.

הגיע הזמן להתקומם מול תופעה חמורה ונלוזה זו, לעמוד איתן מול הסוררים ולתבוע לאלתר את המינימום שבמינימום שביכולתם לעשות כרגע - לבקש סליחה. לא תמיד מאיתנו, אבל בהחלט ובוודאי ממי שצריך לבקש ממנו.

חלק כבר התחילו במצווה. פאו גאסול, למשל. קראתי באיזשהו מקום (או, כפי שמתחייב לומר כיום: על פי מקורות זרים) שהוא התנצל בפני כלל אוהדי נבחרת ספרד באשר הם על ההפסד בגמר. יפה. בהחלט יפה ומכובד. כל מה שנשאר לו לעשות עכשיו הוא להתנצל בפני יצרני הטבעות על הנזק הכבד שגרמו להן זריקות העונשין שלו בגמר - והחשבון סגור לגמרי.

אבל סנונית אחת לא מבשרת על בוא האביב, וצדיק אחד בסדום, או במדריד, לא פוטר רבים אחרים מחובתם. הנה, כלאחר מקלדת, כמה דוגמאות בולטות מהימים האחרונים:

בעיר לורנס שבקנזס, ארה"ב, מחכים כבר שנים שפנאיוטיס יאנאקיס, ואיתו כל מי שיש לו יד ורגל בנבחרת יוון, יעלו לקברו של ג'יימס נייסמית', ויבקשו סליחה ומחילה על מה שעוללו למשחק הנפלא שהמציא.

ובאותה הזדמנות - שיבקשו סליחה גם ממאות ואלפי כדורסלנים בכל העולם. העובדה שפאפאדופולוס, צרצאריס וחציברטאס יכולים להצהיר תחת כל מיקרופון רענן כי הם עוסקים באותו מקצוע כמו ג'ורדן, מג'יק ושאקיל, למשל, שווה לבדה עשר שנות צום ותענית במרומי צוקי מֶטֶאוֹרָה שבצפון יוון (אגב, חבל על הזמן של מקום. הנה, תראו כאן).

אפשר להמשיך, ובצדק, לדרוש מהיוונים להתנצל בפני כל אחת ואחד על פני כדור הארץ, אבל הבנו את הפואנטה, וישנם אחרים המחכים לתורם. קחו את זוראן סלאבניץ' ונבחרת סרביה, ומה שהם עוללו למורשת הכדורסל הסרבית המפוארת. לא שווה כריעת ברך, השפלת מבט ותחינה המונית למחילתם של דליפאגיץ', צ'וסיץ', דיבאץ', דנילוביץ', דג'ורג'ביץ', בודירוגה וכל השאר, כולל סלאבניץ' השחקן?

וטוני פארקר? וקלוד ברג'ו? ונבחרת הטריקולור כולה על הפוטנציאל העצום שלה? האם מישהו, בצרפת או מחוצה לה, יכול לסלוח להם על המפגן המתמשך של לוזריות ואזלת יד, שהסתיים באובדן כל סיכוי תיאורטי לבייג'ין 2008?

וסלובניה? הלא הקטסטרופה ברבע הגמר מול יוון - שרק המחשבה עליה מעוררת שוב כאבי לב בדרגה 8 בסולם דיק צ'ייני - משוועת לבקשת סליחה וכפרת עוונות, לא ככה? יתנצלו עכשיו ומיד הלאקוביצ'ים בפני המדור ואירופה כולה.

ומה עם ראשי פיב"א ושופטיה? על כל מה שעוללו, מעוללים ויעוללו (כי הרי אתם לא ממש חושבים שמשהו ישתנה בשבעים וארבע השנים הקרובות) לכל שחקני, מאמני, מנהלי ואוהדי הכדורסל באשר הם? אין סליחה ואין מחילה ושום תירוץ לא מתקבל, אבל לפחות שיהיו בני אדם ויבקשו.

ונבחרת רוסיה, שדפקה לכולם את הצורה, לרבות שוטה הנבואה, ואת כל ההימורים, לא צריכה לבקש סליחה?

ונבחרת פורטוגל? טוב, עזבו. אף פעם לא נשכח ולעולם לא נסלח.

וישנם עוד הרבה, כולל כל מי שקבר את הנבחרת שלנו בעודה בחיים, מי שמתעקש על סיבוב שלישי ופיינל-פור בליגה שבחלקה הגדול מורדמת ומונשמת, משתמטים כאלה ואחרים ועוד. מה לעשות שאין לי זמן וכוח בשביל כולם? נשאר רק עוד אחד ששווה הרחבה כלשהי. בעצם לא אחד, הרבה: כל מי שמזלזל באינטליגנציה שלנו.

הרבה דברים אנחנו סובלים מדי יום (ואנחנו סובלים!), אבל יש גבול. הזלזול בנו אוכל כל חלקה טובה, ובכל שנה כמעט מגיע לשיאים בתקופה זו של השנה. הסיבה: נציגינו ונציגותינו בתפוצות, הנמצאים בדילמת "כן להופיע ביום הכיפורים, לא להופיע ביום הכיפורים".

אני לא מתייחס כרגע לספורטאים אינדיבידואליים בקבוצה זו או אחרת, כמו אבישי סמולר מהכדוריד, שהמשחק של קבוצתו הגרמנית אמור להסתיים קצת אחרי כניסת החג, אז אולי הוא יתחיל את הצום באיחור, ואולי הוא לא יצום, ואולי הוא יצום על המגרש, ואולי הוא סתם מחפש צוּמִי. שיעשה מה בראש שלו, ורק שייקח בחשבון איזה וכמה אש הוא יספוג אם וכאשר. כשזה מגיע לנבחרת לאומית, זה כבר סיפור אחר, תרתי משמע, כי אז מתחילים הסיפורים. למשל, זה שרץ בימים האחרונים חזק בתקשורת (אני ראיתי אותו בעיתון של המדינה, אולי היה גם במקומות אחרים, לא יודע) סביב נבחרתנו בהתעמלות אמנותית.

תקצירון למי שהחמיץ: בשבת תתקיים ביוון אליפות העולם, שתהווה את ההזדמנות האחרונה לנבחרת להשיג את הקריטריון לבייג'ין. הבעיה: הנבחרת אמורה לעלות למזרן לפני שצום יום הכיפורים מסתיים רשמית, וכבר כל מיני ח"כים וציידי מיקרופונים אחרים התעוררו מרבצם, ואמרו שאוי ואבוי וזה בושה ואסון ומה לא. מה יהיה? נו פרובלם, אומרים בנבחרת, עד שיגיע תורנו להתחרות, יחלפו לפחות כמה דקות מסיום הצום, אז אנחנו בסדר ולא חיללנו שום יום קדוש.

לא חיללנו, אה? הצחקתם את הכלבה החורגת של דודה של שכן של משה חבר שלי. בתזמורת החליליות של נסיכה א' מחללים פחות מכם. נניח שבאמת יהיה עיכוב, ותעלו להתחרות חמש דקות אחרי סיום הצום. נניח. לא תצאו מהמלון שעה-שעתיים קודם ותעלו על איזה אוטובוס או מונית כדי להגיע לאולם? ונניח אפילו שתגיעו לאולם ברגל, לא תעשו חימום? לא תזיעו כמו אני לא יודע מה כדי להיות מוכנים ברגע שיקראו לכם? יאללה-יאללה. עשו מה שאתם רוצים, רק אל תחשבו שכולנו אהבלים. התנצלויות ניתן לשלוח דרך הלינק של יו"ר הדירקטוריון. סלחנו מראש. או שלא.

shaharhermelin@gmail.com