החג הגיע לי בזמן. כמו טיים-אאוט שנלקח בדיוק ברגע שהקבוצה היריבה מתחילה לאיית "מ-ו-מ-נ-ט-ו-ם". אליפות אירופה לנשים הסתיימה עבור כחולותינו-לבנותינו, מה שאומר שמכאן והלאה היא מעניינת אותי כמו כמות אחוזי השומן ביוגורטים של דרום-מזרח גיניאה המשוונית. שאר מפעלי היבשת, כמו גם הליגות באירופה וליגת העל שלנו, יחלו רק בימים או בשבועות הקרובים, מה שאומר שאפשר לקחת טיפה אוויר מההווה, ובין עוד ארוחה בסוכה לעוד בילוי עם המלכה-האם והנסיכות, ברוח החג, לשחזר עם מ.י, האגדה והאיש, את סיפור האתרוג.

לפני המון שנים אימן מ' קבוצת ילדים באזור המרכז. לא בדקתי את זה עובדתית, אבל רוב הסיכויים שזו היתה קבוצת הילדים הגרועה בהיסטוריה של מדינת ישראל. סביר להניח שגם בהיסטוריה של המזרח התיכון ומעבר לו. לאף אחד שם פשוט לא היה צל-צלו של מושג בכדורסל. מ' עשה כל שביכולתו כדי להקנות להם לפחות את יסודות המשחק, אבל אחרי שבועות ארוכים של עבודה, כל שהגיע אליו היה, במלותיו שלו: "להפוך אותם מערימה של כלום לתל של גורנישט".

אף אחד שם לא הבין כדורסל, לא ממש ידע לקלוע, לכדרר או למסור, שלא לדבר על הגנה או סגירה לריבאונד, כמובן. מה שכן היו להם, ובשפע, זה אהבה אמיתית למשחק, מוטיבציה והתלהבות שלא פחתו בשום מצב ובשום תנאי. עובדה אחרונה זו היתה חשובה מאין כמוה, לאור רצף התבוסות שספגו החל ממשחק האימון הראשון ועד המחזור השלישי. עד שהגיע האתרוג.

זה לא שהוא היה קטן ושמנמן כמו המין שיש לו טעם ויש לו ריח. להיפך. הוא היה ארוך מאוד יחסית לגילו, רזה למדי וכיאה לשחקן בקבוצתו של מ' - קלוּלֶס לגמרי בכדורסל. קראו לו יריב, למרות שצריך היה לקרוא לו נשרק'ה. אתם יודעים (ואם לא - בושו והכלמו לכם לדיראון עולם!), כמו הדמות שמגלם פולי האליל במערכון המיתולוגי של הגששים: עילוי במתמטיקה ובפיזיקה, שכבר בכיתה ז' פתר בקלילות מבחני בגרות ברמת חמש יחידות, שכל העולם צפה לו עתיד מזהיר בטכניון או במכון ויצמן, ורק אבא שלו החליט שעם גובה כמו של הילד, הוא חייב להיות שחקן כדורסל.

בתום המשחק השלישי בליגה, כשחזר מ' למכוניתו אחרי עוד תבוסה, חיכו לו יריב ואביו ושאלו אם הקבוצה יכולה לקלוט לשורותיה עוד שחקן. ברור, אמר מ', שלמראה הילד כבר חשב שזכה בפיס וארגן לעצמו את הווילט צ'מברליין הבא. חצי דקה משותפת עם הילד על המגרש הבהירה לו את עובדות החיים הנוגות, אבל לא בעל לב רחב וטוב כמו מ' ינפץ לרסיסים את חלומם של האב ובנו. יריב הוזמן אחר כבוד להצטרף לקבוצה.

בניגוד לנשרק'ה המקורי, אגב, הילד דווקא נדלק על הרעיון. הוא היה הראשון להגיע לכל אימון, האחרון לעזוב, וגם בימים בהם לא היו אימונים יכולתם למצוא אותו קולע ומכדרר על המגרש. כלומר, מנסה לקלוע ולכדרר. לשווא, יש לומר. אין להתכחש לכך שיריב היה גבוה, אפילו מאוד גבוה לגילו, אבל לגבי כל השאר - נאדא. הוא פשוט לא נועד להיות כדורסלן. לא הבנה בסיסית של המשחק, לא קואורדינציה, לא קליעה לא כלום. במלים אחרות - שחקן טיפוסי בקבוצה.

שבוע חלף, והגיע משחק הליגה הבא. משחק בית מול אחת הקבוצות החזקות בליגה, שמטבע הדברים הגיעה למגרש בשלווה סטואית, ובציפייה לניצחון קליל. אבל אז הם ראו את יריב ונבהלו. בכל זאת, ילדים גבוהים שכאלה לא היו מחזה נפוץ מדי באותם ימים. מי זה הכוכב החדש שלך? התעניין המאמן האורח אצל מ', שבפרץ של הארה הגה תוך מאית השנייה את תכנית האתרוג.

יריב? יריב הוא יהלום נדיר, אמר מ' בקול הכי אדיש שהצליח לגייס. הוא השחקן הכי טוב שראיתי לגילו מאז תני כהן מינץ. כל האגודות הגדולות בארץ רודפות אחריו, אבל לשמחתנו הוא בחר בנו. לא יודע למה. אולי בגלל שהוא גר ממש קרוב למגרש, אולי בגלל האתגר, אבל מה אכפת לי. העיקר שהוא שלנו. בשבוע שעבר הוא נתן הצגה של 45 נקודות ו-20 ריבאונדים מול פתח תקווה. חיסל אותם לגמרי. אין, שחקן כזה נולד פעם בדור.

מה אתה אומר? אמר המאמן האורח, והשתדל להישמע כאילו זה לא מזיז לו. בימים ההם, נטולי הסלולריים, המייל והאינטרנט, המידע ודפי הסקאוטינג עברו לאט מאוד מקבוצה לקבוצה, אם בכלל. לא היתה לו שום דרך לדעת האם מ' אומר את האמת או, כמו שהתרחש בפועל, משקר בלי למצמץ ובמצח נחושה לחלוטין. טוב, שיהיה לכם בהצלחה אמר, ורץ להגות תכנית משחק חדשה. אותה תכנית בדיוק שנולדה במוחו של מ' חצי דקה קודם לכן. תכנית האתרוג.

שימו לב חבר'ה, אמר מ' לשחקניו לקראת העלייה למגרש, אנחנו הולכים לנסות היום משהו חדש. יריב, אתה עולה בחמישייה. אני רוצה שתתפוס מקום על ה"אותיות" (למאותגרי היסטוריית מונחי הכדורסל הארצישראלי שבינינו - כך נהגו לקרוא פעם ללואו-פוסט). מה שאני רוצה הוא שבכל התקפה, הכדור יגיע ליריב. פשוט תזרקו אותו גבוה לכיוונו, הוא כבר יתפוס אותו. אני בטוח שמה שיקרה אז הוא, שלפחות שלושה שחקנים יקיפו את יריב כדי למנוע ממנו לקלוע, מה שאומר שלפחות שניים מכם יהיו חופשיים. מי שנשאר חופשי, שינוע לכיוון הסל. יריב, אתה פשוט תסתובב ותמסור להם. מבינים?

הבינו ועשו. בעוד הקבוצה השנייה עושה הכל כדי לשמור על יריב מכל משמר, כאילו הוא מינימום האתרוג בסוכתו של הרב הראשי לישראל, נותרו שחקנים אחרים פנויים פעם אחר פעם. באופן מפתיע, יריב הצליח למסור להם כמעט בכל התקפה. באופן מפתיע אפילו יותר, הם הצליחו לתפוס את רוב הכדורים שהוא מסר, ולמרבה ההלם, מדי פעם הם הצליחו אפילו לקלוע. לא שזה עזר להם לנצח, חלילה, אבל הם סיימו את המשחק בהפסד בן 10 או 12 נקודות. טוב בעשרות מונים מחששותיו של מ'. יריב, אגב, היה ממש לא רע, יחסית: רק שש נקודות, אבל אי אלה ריבאונדים וכמה חסימות נרשמו לזכותו.

כל הכבוד לכם, אמר מ' למאמן האורח בתום המשחק, כשהוא משתדל להיראות ולהישמע מאוכזב. עשיתם הגנה גדולה על יריב. כן, חייך הקולגה בהקלה, אבל הוצאתם לנו את המיץ. השתפרתם מאוד לעומת מה שזכרתי. תמשיכו ככה, ואני בטוח שתנצחו לא מעט משחקים.

כך נולד מיתוס האתרוג, ושבוע אחרי שבוע חזרה התמונה על עצמה: אף אחד לא שם לב שהקבוצה של מ', לרבות יריב, לא דומים לכלום, הקבוצה השנייה מתרכזת ביריב, והאחרים מצליחים לשמור את עצמם במרחק סביר, ולרדת בהרגשה טובה של שיפור, למרות שלא באמת נרשם כזה. גם יריב הלך והתקדם מבחינת יכולתו האישית, ומדי פעם הצליח להגיע אפילו למספר דו-ספרתי של נקודות. יריב היה מאושר, שאר הילדים היו מאושרים, מ' היה מאושר בשבילם, אבל בסתר לבו חלם להשיג עוד משהו. משהו שלא חווה מעולם עם הקבוצה: ניצחון.

המחזור האחרון של העונה זימן לקבוצתו של מ', עדיין עם אפס ניצחונות, משחק ביתי מול הלפני אחרונה. הרגשתי שזה נאו אור נוור, אמר מ', אבל לא ממש ידעתי מה אפשר לעשות. שיפור או לא שיפור, הרמה של הילדים היתה עדיין רחוקה שנות אור מזו של שאר הקבוצות. כדי לנצח, היינו חייבים נס.

המשחק יצא לדרך, ותוך חמש דקות הבין מ' שאלוהי הכדורסל נענו לתפילותיו. נס קרה לו, נס גדול. המאמן האורח החליט לא לבצע שמירות כפולות ומשולשות על יריב, עובדה שדי הפתיעה את מ', אבל הפתעה זו היתה כאין וכאפס לעומת ההלם שאחז בו למראה הביצועים של הסנטר שלו. יריב מיקם את עצמו בעמדה אידיאלית לקרש-סל, קיבל שפע של מסירות, ובאופן בלתי הגיוני בעליל קבר זריקה אחרי זריקה גם כשעצרו אותו השומרים בעבירות ושלחו אותו לקו, קלע משם יריב בסביבות 50 אחוז, מספרים דימיוניים לחלוטין מבחינתו.

כשנזכרו האורחים לעבור לשיטת האתרוג, היתה כבר קבוצתו של מ' ביתרון של 15 נקודות. מאותו רגע הצטמצם ההפרש במהירות, אבל מלחמה אדירה של הילדים, שני פוּקסים מהסרטים ועוד כמה נקודות של יריב מהעונשין סייעו לשמור בציפורניים על הניצחון ההיסטורי. יריב סיים את המשחק בצליעה ובאפיסת כוחות, אבל גם עם משהו כמו 45 נקודות, 20 ריבאונדים ואושר אינסופי.

כשסיים לחבק את כל הילדים וההורים, ולמחות את דמעות האושר מעיניו, הבחין מ' ביציע באותו מאמן מהמחזור הרביעי, ההוא שמול קבוצתו נולדה שיטת האתרוג. כל הכבוד לכם, החמיא ההוא ולחץ בחום את ידו של מ', המשחק שלנו הוקדם, אז ניצלתי את ההזדמנות לבוא וליהנות מכם פעם נוספת. עשיתם ניצחון גדול, אבל עם כל הכבוד - אתה צריך לשלוח מחר זר פרחים גדול למאמן השני. בחיי, לתת לשחקן אדיר כמו יריב כזה חופש פעולה במשך 30 דקות? אין, כבר אין לאנשים שום מושג וטביעת עין לכדורסל!

העונה נגמרה, ואיתה גם קריירת המאמן של מ', שנשאר אוהד פסיכוטי של המשחק, אבל בכיוונים אחרים. הקבוצה עצמה שרדה עוד עונה לפני שהתפרקה. יריב שרד אפילו פחות, מבחינת הכדורסל, כמובן. בתום אותו משחק הירואי הוא חש כאבים בגב. בדיקה בבית חולים גילתה תזוזה בחוליות עמוד השדרה, עובדה שגרמה לפרישתו מהמשחק, ולהתמקדותו בלימודים.

ככל שידוע לי, כיום הוא פרופסור מבוקש באיזו אוניברסיטה באנגליה, אומר מ'. מה שמדהים אותי כל פעם מחדש, היא העובדה שרוב האנשים מאז עדיין בטוחים שהוא היה שילוב של ווילט, קארים, שאקיל ואולאג'וואן. איך אמר המאמן ההוא: אין, כבר אין לאנשים שום מושג וטביעת עין לכדורסל...

shaharhermelin@gmail.com