אני לא ממש נוהג לעקוב אחרי משחקי אימון של קבוצות בארץ, ודאי וודאי לא אחרי אלה של קבוצות מחו"ל. לא מעניין אותי, מה לעשות? למעשה, משנה לשנה ההתעניינות שלי במשחקים האלה פוחתת, מה שכמובן עומד ביחס הפוך לחלוטין ממה שקורה בתקשורת הישראלית: הרחבות, ניתוחים, "שליחינו המיוחדים מדווחים", "צפו בתגובות לאחר הניצחון המוחץ על דינמו חרטבונה" וכן הלאה.

שלא תהיינה אי הבנות, חלילה וחס, כל אינץ' וכל מלה בנושא יבורכו, ולו בשל העובדה שהם באים על חשבון עוד גיהוק מהענף-שאין-לנקוב-בשמו, אבל אישית, אין לי לא כוח ואף לא חשק לזה. זה לא הם, זה אני. סיכמנו.

ברם אולם, בין כל מאות הידיעות על מסעותיהם של הצהובים, האדומים ושאר הקבוצות בארצות הים או במדינות אולם הפחים וזיסמן, בין אלפי הדיווחים הנזרעים בשדות העיתונות הכתובה והמשודרת, דומה ששתיל קטן, שרק לפני חודשים אחדים מצא לעצמו קרקע פורייה, הולך ומעמיק שורשים - בדרך לשוב ולהיות העץ הרם והנישא מלפני פחות משנתיים. בלי שום קשר למה שקרה אמש במשחק בין מכבי לאולימפיאקוס (שגם אותו לא ראיתי) - אם מה שמסתמן נכון הוא, בלי עין הרע, טפו-טפו-חמסה-חמסה-מלח-מים, יעמוד במרכז העונה הזו שובו של אחד הפייבוריטים האישיים הגדולים שלי - ארווידאס מצ'יאוסקאס.

על מאצ'אס שמעתי לראשונה לפני משהו כמו תשע שנים. אחד מחבריי, האוחז בידיד ממוצא ליטאי, אוהד כדורסל נלהב ששומר על קשר רציף עם המולדת, סיפר לי שההוא סיפר לו שבליטא מספרים על איזה נער, שהידית שלו מעסיקה לא מעט פרשני כדורסל במדינה, וגם מחוצה לה. הבעתי התעניינות מנומסת (בכל זאת, דיווחים מעין אלה שומעים מחובבי כדורסל כאלה ואחרים שלוש פעמים בשבוע לפחות), ועברתי לנושא הבא.

לאורך ארבע-חמש השנים הבאות, אחת לכמה זמן, שב ההוא והזכיר אותו, כל פעם בהתפעלות הולכת וגוברת. איפה שהוא לאורך הדרך גם ראיתי את הידית עצמה במדי ריטאס, ולמיטב זכרוני הרעוע אפילו התרשמתי, אבל מסיבות שונות לא ממש הקדשתי לו את הזמן והמקום הראויים לו. ואז, לפני ארבע שנים בדיוק, או כמעט בדיוק, באה אליפות אירופה בשבדיה וכל השאר היסטוריה. היסטוריה בלונדינית, יש לציין.

ליטא, כזכור לטובה לכולנו, היתה מצוינת לאורך הטורניר מהרגע הראשון ועד העלייה על הפודיום הגבוה ביותר. כולם זוכרים כמה שאראס היה גדול, והוא היה. פחות מדי זוכרים כמה מאצ'אס היה ענק, והוא היה, או-הו כמה הוא היה. עוללותיו של האיש נרשמו לנצח נצחים בתולדות אליפויות אירופה באשר הן.

כל הארסנל פעל בתפוקה מלאה: הג'אמפ הקטלני עם שחרור הכדור הסילוני, ההתעופפויות למתפרצות, החדירות לסל מכל מקום, ההתלהבות בהגנה והאחוזים התלת-ספרתיים מהעונשין (אגדה ליטאית מספרת על התערבות שעשו פעם שאראס ומאצ'אס בתום אחד מאימוני הנבחרת: סטים של עשר זריקות מהקו בכל פעם, ומי שמחטיא ראשון מזמין את כל הנבחרת לארוחת ערב. אחרי שעה וחצי נמאס לשאר השחקנים לחכות להכרעה, אז הם הלכו לאכול בלי לחכות לשניים. לא בטוח שזה באמת קרה, אבל אין לי בעיה להאמין שזה יכול היה לקרות). האיש חתך כל נבחרת שבאה מולו כמו סכין בחמאה מותכת, ולכן הוענק לו לאלתר הכינוי המתבקש, שמשום מה טרם הפך לנחלת הכלל: מאצ'טה.

אחרי הזהב בשבדיה באו העונות המצוינות בטאו ויטוריה, אותן הצליחה לקלקל לו רק מכבי ת"א, ואז הגשמת חלום ה-NBA, שהפכה לעונה מבוזבזת בהורנטס, ואחריה ההחלטה הנכונה לחזור לאירופה, והפציעה הארורה בתחילת העונה באולימפיאקוס.

אבל עכשיו,אם להאמין לדיווחים, עושה רושם שהוא החלים לחלוטין, תודה לאל, וכולנו - לפחות היורש, הנסיכות ואני (המלכה-האם נרדמה מזמן) - במתח ובציפייה לראות האם שבה המאצ'טה להיות חדה ומסוכנת כשהיתה. אם כן, אינשאללה, מקנן בנו חשד עמום שלמרות שאראס, ספאנוליס, דיאמנטידיס וכל שאר החברים בירוק-לבן, את חזהו של אוברדוביץ' יכסו השנה קצת פחות מדליות מבזו החולפת. אמן ואמן.

shaharhermelin@gmail.com