ידיעה לא גדולה, אפילו די קטנה, שפורסמה לפני יום או יומיים בעיתון זה או אחר, צדה את עיני והדליקה פיוז נשכח אך רגיש. נאמר שם, פחות או יותר: "כדורסלן העבר גיל סלע מונה לעוזרו של חנן קרן בקבוצת מכבי שוהם מהליגה הלאומית". זה כל הסיפור. 15-14 מלים ולא עוד.

ובכן כך, לידיעת כל הכתבים, העורכים ומי שזה לא יהיה. אני לא יודע איך זה בענף-שאין-לנקוב-בשמו, שחייה, ג'ודו, כדורעף, כדורמים, סקווש או קפיצה לעומק, אבל אצלנו אין דבר כזה "עבר". כלומר ברור שלענף יש עבר, ואפילו עשיר ומפואר מכל מקצוע אחר (ולא, לא תשכנעו אותנו שהברקות בודדות של ג'ודוקאים או שייטים מקנות לענפים אלה עדיפות בראי ההיסטוריה), אבל "כדורסלן עבר"? סוֹרי, לא מכירים.

נעזוב רגע את המקרה הפרטי של ג. סלע, אם כי גם כאן לא ממש ברור לי הביטחון האבסולוטי של הכותב (אולי האיש והתרגיל מתכנן את העלתן לליגה א' של עוד קבוצה או שתיים? או שבע?), ונתייחס לעניין בכללותו. כדורסלן הוא כדורסלן הוא כדורסלן. נקודה. לא עבר ולא נעליים.

תמיד הוא נשאר עם כדור ביד, או לפחות בסביבתו הקרובה. לא תמצאו אותו מחמיץ הזדמנות להעיף את הדבר הכתום לעבר כל טבעת בה ייתקל, שלא לדבר על הכשרת היורשים/ות, ביקורים במגרשים וכן הלאה.

בכלל, מה הקטע שלהם עם ה"עבר" הזה, הא? קחו למשל את מייקל ג'ורדן, מג'יק וד"ר ג'יי, ובזירה המקומית את מיקי ברקוביץ', בארי לייבוביץ', בוזי ינאי ועוד המוני אחרים. האם אלה "כוכבי עבר" או כוכבים לכל דבר ועניין לתמיד ולנצח נצחים? האם אוסקר שמידט ודורון ג'מצ'י הם "צלפי עבר"? מי שאמר כן מוזמן לשחק נגדם "חיובים" ולדווח. האם ולדימיר טקאצ'נקו וארל וויליאמס
הם "מפלצות עבר", או שהסיכוי שפתאום יימצא מי שיתייחס אליהם כחתלתולי ביצה אפגניים שווה לסיכוייה של סמארה לזכות ביורוליג?

כל אחד מאיתנו הגיע לכדורסל ממקום כלשהו - גיאוגרפי, סוציולוגי, פסיכולוגי או קרימינולוגי - אבל מהרגע שאנחנו כאן, תם הטקס. שיחפשו להם "עבר" במקומות אחרים. היה לי עוד משהו חשוב להגיד בנושא, אבל לא זוכר מה זה היה. לא משנה, עבר.

משהו ספיישל

בעוד כולנו כאן עסוקים בשטויות של עצמנו, ו/או של אחרים, חוזרת ארצה המשלחת הישראלית ל"ספיישל אולימפיקס", כשעל צווארי אנשיה לא פחות מ-35 מדליות, בהן תשע מזהב.

אחד ממכריי הוא אב לילד מיוחד כזה. ילד מקסים ומדהים בכל קנה מידה, שבעזרת אלפי טונות של אהבה ותמיכה מהמשפחה ומאחרים הצליח להתגבר על קשיים בלתי רגילים, ומנהל חיים נורמליים הרבה יותר משל רבים אחרים. למצולם אין קשר, כמו שאומרים.

בגיל צעיר מאוד התאהב הילד בספורט, ותוך זמן קצר הפך להיות אחד המצטיינים בתחומו (שכרגע ממש לא משנה מהו). לפני מספר שנים הוא יצא ל"ספיישל אולימפיקס", וחזר עם שלוש מדליות זהב. אחד מראשי המשלחת צילם הכל בווידיאו, ומי שלא ראה את הילד בוכה מאושר על הדוכן מספר אחת, בעוד ההורים וארבעת האחיות והאחים, מאושרים לא פחות ואולי יותר, בוכים ביציע - יתקשה להבין את גודל המכשולים שהם הצליחו לצלוח, כיחידה אחת, על מנת להגיע לאן שהגיעו.

ענקים אחד-אחד. לא פחות.

למה? כי זו ניו יורק וזה הגארדן

צור לביא צודק בכל מלה שהוא כותב על הניקס ואוברייטדיותם (בקטע שהספיק בינתיים לרדת לארכיון תחת הלינק 'מסביב לכדור').

הוא בטח לא יכעס עליי אם אגלה שאנחנו מכירים ומיודדים משהו כמו 30 שנה, מהימים שהתמודדנו זה מול זה בקט-סל (לרוב הוא ניצח, יש להודות, וכנראה יש קשר לכך שהוא היה הרבה יותר מוכשר...), כך שאני יודע ממקור ראשון שלא מעט פעמים הוא צודק בענייני כדורסל. אבל כאן הוא קצת מפספס את הנקודה: זו לא הקבוצה, זה העיר והאולם.

כי אין עיר כמו ניו יורק, ולא משנה אם אתם אוהבים אותה או סולדים ממנה, ואין אולם כמו הגארדן, ולא משנה אם מדובר בכדורסל, הוקי קרח או מופע רוק. אי אפשר להסביר את זה. כמו השופטים ביורוליג - הם פשוט ככה.

אז עִזבו את הקבוצה, שבאמת, אבל באמת לא דומה לכלום. כל מי שהיה פעם בניו יורק, כל מי שנכנס אי פעם בשערי הגארדן - מבין. פשוט ככה זה.

shaharhermelin@gmail.com