הקבוצה הראשונה שאהדתי ב-NBA היתה הלייקרס. זה היה באמצע שנות ה-70', כשהייתי בן 10 או 11. באותם ימים, כמעט ואי אפשר היה לצפות בכוכבי הליגה הטובה בעולם. הערוץ הבודד בטלוויזיה שידר שניות בודדות, אם בכלל, וגם זה אחת לאני לא יודע כמה זמן (ואם התדירות היתה גבוהה יותר, אז כנראה שהצליחו להסתיר את זה היטב מהציבור), את הירדנים - מפלטנו הקבוע לגבי שידורים מהענף-שאין-לנקוב-בשמו - זה ממש לא עניין, והאינטרנט עדיין היה עניין פנימי ודי שולי של הצבא האמריקאי.

ובכל זאת נמצאו דרכים מדרכים שונות לצפות במשחק NBA. למשחק הראשון באורך מלא בו צפיתי אחראי דודי היקר, שלקח אותי לאיזה בית קפה בירושלים, שלצערי ממש איני זוכר את שמו. הבעלים, עולה מארה"ב ואיש כדורסל בנשמה, דאג לאספקה סדירה (אחת לשבוע-שבועיים) מחברים או קרובי משפחה, והקרין את המשחקים על מסך גדול, מול אולם מלא במשוגעים לדבר.

באותו ערב ראינו את הלייקרס מול הסלטיקס. יותר קלאסי מקלאסי. זו היתה העונה הראשונה של קארים בלוס אנג'לס, ולצדו כיכבו גייל גודריץ', לושיוס אלן, דון פורד ועוד כמה פחות חשובים. אה כן, היה שם גם אחד בשם פט ריילי, ושחקן הנושא את השם המופלא קרמיט וושינגטון (מיס פיגי וגונזו כנראה היו ברשימת הפצועים). הסלטיקס, שזכו באותה שנה בעוד אליפות, הציגו לראווה את ג'ון האבליצ'ק, ג'ו ג'ו ווייט, דייב קאואנס, צ'ארלי סקוט, דון נלסון, פול סילאס ואחרים.

לא מי יודע מה נעים, ובטח לא מקצועי, אבל אם אני זוכר נכון בחרתי בלייקרס פשוט משום שצבע הגופיות שלהם מצא חן בעיניי יותר. מאותו היום, עקבתי אחריהם בכל דרך אפשרית, ולמעט חריגה אחת בעונת 82-3 - עת קיבלתי בהבנה ואף בשמחה את הסוויפ שחטפו בגמר, לאור העובדה שבראש המטאטאים עמד ד"ר ג'יי שפשוט חייב היה לזכות בטבעת - תמיד היו הסגולים-זהובים הפייבוריטים שלי.

הייתי בעדם גם בשנים הדי עגומות לאחר שפג המג'יק, שמחתי מאוד כשהגיע שאקיל, ועוד יותר כשהגיעו שלוש האליפויות הרצופות, אבל אז הדיזל הלך למיאמי, ונשאר קובי, מכונת הרס של איש אחד, ואני ממש לא מתכוון ליכולתו על המגרש כמובן. ברור שמבחינת כדורסל נטו הוא אחד הגדולים אי פעם, אבל את הנזק שהאיש גרם למועדון, מראשון השחקנים ועד אחרון האוהדים, או להפך, אי אפשר לכמת בשום דרך או צורה.

עזבו את זה שעל המגרש הפכה הקבוצה לגרסה מודרנית של המשחק "שלום אדוני המלך", כל דבר ופרט שקשור במועדון הפך קודם כל לקובי וקובי וקובי. ככל שכך התנהלו הדברים, הלך האיש ונהיה מאוס מרגע לרגע, ולא משנה כמה משחקי 50 נקודות ברצף הוא דפק.
אחת הבדיחות היותר ידועות בלוס אנג'לס מספרת, שגובשה תכנית סודית לפיה בעונה הקרובה יקיימו הלייקרס את משחקי הבית בשני אולמות במקביל: הקבוצה תמשיך לשחק בסטייפלס סנטר, בעוד אולם חדש וענק שהושלם לאחרונה - יגויס לטובת האגו של קובי (על הפרקט) וכל שונאיו (ביציעים). למרבה הצער, התכנית לא תצא אל הפועל, משום שכל אולם שייבנה לא יספיק - לא לאגו של קובי וגם לא לכמות השונאים.

למה הגעתי בכלל לכל זה? כי בימים האחרונים שוב רצות בתקשורת כל מיני ידיעות, לפיהן קובי דורש טרייד לאן שזה לא יהיה. ואני אומר: תנו לו! שיילך קיבינימט המאוס הזה. לא רק שבכושרו ובגילו (29) אפשר יהיה לבצע עליו אחלה טרייד, שיביא למועדון שלושה-ארבעה שחקנים מצוינים ו/או בחירות דראפט גבוהות, אלא גם נגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה מבחינת השקט התעשייתי, ונוכל להתחיל להתארגן מחדש, בדרך, אולי, להפוך שוב לקבוצה משמעותית בליגה. קבוצה אמרתי, כן?

לכן, נתמוך בכל לב בכוונותיו של האיש לעבור לניקס, או לסיקסרס, או לאן שזה לא יהיה, נודה לו על תרומתו רבת השנים, וניפרד בשתי מלים: שלום וקישטה.

shaharhermelin@gmail.com