הכל כבר נאמר על העבירה השערורייתית של גיא פניני על ליאור אליהו בגמר גביע ווינר, וכמעט כל מה שנאמר נכון הוא. גועל נפש מרוכז, עבירה שעלולה לסיים קריירה, ושחייבה הרחקה בו במקום, ולדעתי גם ליותר ממשחק אחד, שמתחיל (ואולי נגמר) להימאס מאסכולת הגרזנים הזו, שפניני הוא אולי חסיד מצטיין שלה אבל ממש לא היחיד, וכן הלאה וכן הלאה.

אי לכך ובהתאם לזאת, אין לי כוונה להמשיך ולדון בעניין הספציפי עצמו, אבל לעומת זאת הוא מזכיר לי סיפור ששמעתי לפני לא מעט שנים מפי ידיד ארה"בי בשם סיימון, שמסתובב (הסיפור, לא סיימון) סביב השילוב הזה בין כדורסל ל-WWE, או איך שלא קוראים לסוג כזה של היאבקות בסגנון חופשי כציפור. אין כאן בהכרח שום קשר לפניני ולהתנהגותו במהלך משחק זה או אחר, אלא סתם סיפור מהשכונה. הסיפור על ג'ק המרטש.

סיימון גדל באחד הפרברים של פילדלפיה, ונדבק בחיידק הכדורסל כבר מגיל צעיר מאוד, בעיקר בזכות אביו, אייזק. האב, דוור בשעות היום, היה סמול-פורוורד קשוח ואחד מעמודי התווך של "הנמרים", קבוצת חובבים שהתמודדה במסגרת ליגת השכונות המקומית.

"הנמרים" היו קבוצה סולידית ביותר, אבל בהחלט מתבקש לומר שהם לא היו מאריות הליגה. אמצע טבלה כזה. פעם יותר לכיוון הצמרת ופעם יותר לכיוון התחתית. חלום חייהם של אייזק, סיימון וכלל תושבי השכונה, היה לזכות באליפות ולו פעם אחת ויחידה. השחקנים עשו הכל כדי לפנות לעצמם זמן לאימונים, בעלי עסקים בשכונה תרמו ביגוד, הסעות, מזון והרבה עידוד מהיציע, אבל כלום לא עזר והבינוניות המשיכה למשול בכיפה. עד שהופיע ג'ק.

הוא הפציע בשכונה לגמרי אאוט אוף דה בלו, ותוך פחות משבוע כבר הצטרף לקבוצה, שהתכוננה לפתיחתה של עוד עונה של ככה-ככה, מספר סיימון. הייתי בן שבע או שמונה, וממרתפי המטר-ומשהו שלי הוא נראה ענק. מעשית, אני מעריך שהוא לא היה הרבה יותר גבוה מ-1.90, אבל אתה יודע איך דברים נראים בעיניים של ילד. אף אחד לא ידע בדיוק מהיכן הוא בא. חלק אמרו ניו-יורק, חלק היו בטוחים שהוא משיקאגו ואחרים נשבעו שכור מחצבתו באחת השכונות קשות היום של לוס אנג'לס רבתי. זה כמובן לא היה ממש חשוב. מה שהיה ממש חשוב, היא העובדה שג'ק שינה לחלוטין את פני הקבוצה.

כבר מהאימון הראשון ניתן היה להתרשם שמדובר בשחקן לא הכי מוכשר, אבל מאוד-מאוד-מאוד פיזי. מאוד. בעצם יותר מדי. ליתר דיוק - שחקן סופר-מלוכלך ופרא אדם מוחלט. ג'ק לא בחל בשום אמצעי לעצור כל מי שהופיע מולו, וכמה מהם מצאו את עצמם מהר מאוד על הספסל, נאנקים מכאבים ובוחנים בעיון כתמים כחולים ושחורים שצצו על פני גופם. נכון שזו היתה קבוצה שכונתית, ולא עבר אימון אחד בלי שהפיזיות גלשה אל מעבר למקובל אפילו בסטנדרטים של השכונה, אבל ג'ק הגזים לגמרי. רק אחרי שהמאמן איים עליו כי יעיף אותו לכל הרוחות, לאלתר ולצמיתות, נרגע האיש קצת והאימון הסתיים איכשהו ללא אבידות בנפש.

גם באימונים הבאים נרשמו אי אלו תקריות, אבל בסך הכל הם עברו בצורה סבירה יחסית. מבחינת כדורסל, קוטלג ג'ק על ידי כל השחקנים והאוהדים אי שם בתחתית הרוטציה, ואיש כבר לא עשה עניין מהפראות הבוטה שלו, במיוחד אחרי שכמה מהחבר'ה היותר חזקים החזירו לו במטבע דומה, והבהירו לו, לאו דווקא במלים, כי כדאי לו להרגע ולהרגיע גם יחד.

המשחק הראשון הגיע. "הנמרים" פתחו מול ה"קרדינלים", אחת הפייבוריטיות לאליפות. להפתעת כולם, העלה המאמן את ג'ק בחמישייה. "המשימה שלך היא הכוכב שלהם", הוא אמר לג'ק בתדרוך שלפני המשחק, "בשנים האחרונות הוא פשוט הרג אותנו. אני מדבר על...". "אני יודע, אני יודע", קטע אותו ג'ק, "לויד סמית', הסמול-פורוורד, מספר 12. ממוצע של 23 נקודות ושמונה ריבאונדים למשחק. אני תמיד דואג להכיר מראש את היריב, זה הדבר הכי חשוב". "יפה מאוד", התפעל המאמן, "עכשיו, אני לא רוצה לראות היום סל אחד של לויד, ברור?". "ברור", אמר ג'ק וחיוך לא ממש סימפטי התפשט על פניו.

שתיים וחצי דקות בתוך המשחק, הפך החיוך למציאות לא ממש סימפטית. ודאי שלא עבור לויד סמית'. בניסיון הראשון שלו לחדור לסל ביצע עליו ג'ק הורדת זקיף כהלכתה, שהסתיימה בכאבים עזים בצלעות ובקרסול נקוע לתפארת. ג'ק מיהר "להתנצל", אולם בקשת הסליחה שלו לא ממש עזרה לכוכב האורח, שראה מהספסל את המשך המשחק, שהסתיים בניצחון קל למדי של "הנמרים".

מכאן והלאה זה הפך לשיטה, וחזר על עצמו כמעט בכל משחק, אמר סיימון. ג'ק, שמהר מאוד זכה בכינוי 'ג'ק המרטש', הוצמד לכוכב היריבה, אותו הוא כבר הכיר מראש, אלוהים יודע איך, ומצא 101 דרכים שונות לחסל אותו. מעבר לכך ובלי קשר, הפגינו אבא שלי ושאר "הנמרים" יכולת טובה בהרבה מהממוצע שלהם, והקבוצה ניצחה וניצחה. שמו החל ללכת לפניו באורח ידוע-לשמצה עד מאוד, וכמעט תמיד נמצאו בקבוצות היריבות כאלה שניסו להחזיר לו במטבעות דומים, אולם ג'ק היה קשוח מאוד מצד אחד, ובעל ניסיון וחכמת חיים של חתול רחוב מצד שני, מה שאיפשר לו לצלוח בשלום את רוב המשחקים. אמרנו רוב, כי בכל זאת נרשמו מקרים בהם הוא הורחק בשל אותם פאולים ברוטליים, אבל כאמור - בדרך כלל לא. צריך לזכור שמדובר לא רק בליגת שכונות, אלא גם בשנות ה-60' וה-70', בהן אנשים התייחסו למשחק מלוכלך כמשהו יומיומי וכמעט לגיטימי, לא כמו היום.

אגב, מדגיש סיימון, מעולם לא הבנו מאיפה היה לו סקאוטינג כזה טוב על היריבים, ועוד במציאות של אותם ימים רחוקים. נכון שלאורך השנים למדנו להכיר את רוב שחקני הליגה, שחלקם חלקו עם שחקנים שלנו את אותם מקומות עבודה, בארים או מעגלים חברתיים, אבל בכל שנה נרשמו שינויים, וג'ק היה מודע לכולם. באמת לא ברור מאיפה הוא ידע. חוץ מהמאמן, איש מהקבוצה לא סבל אותו ולא שיתף איתו פעולה בעניין. על פניו - עקב היותו מחלק אחר של המדינה - לא היתה אמורה להיות לו אינפורמציה, בטח שלא כל כך מפורטת, אבל עובדה שהיתה. הוא עצמו אף פעם לא גילה לנו, ורק הסתפק במשפט הקבוע: "אני תמיד דואג להכיר מראש את היריב, זה הדבר הכי חשוב".

את האוהדים, לפחות את רובם, כל זה לא כל כך עניין. מבחינתם - בפעם הראשונה בהיסטוריה היה לקבוצה סיכוי אמיתי ללכת עד הסוף, וכל השאר לא היה רלוונטי. רצף הניצחונות סידר ל"נמרים" מקום ברבע הגמר, ומשחק חוץ מול "המלאכים השחורים" מהצד השני של העיר.

ה"מלאכים" היו אחת הקבוצות הטובות בליגה לאורך השנים, וכבר רשמו לזכותם כמה וכמה אליפויות. איש לא ידע מה שמו האמיתי של הכוכב שלהם, אבל כולם קראו לו "השֵד". הוא היה רכז נהדר, ששרף כל שומר וכל הגנה שניסו לעצור אותו. "אל תדאגו", אמר ג'ק כשהגיעו "הנמרים" למגרש, המלא עד אפס מקום, "תנו לי כמה דקות ואני מבצע טקס גירוש שדים כהלכתו". שאר השחקנים החליפו מבטים, שהביעו הכל חוץ משביעות רצון. לכולם היה ברור למה מתכוון ג'ק, אבל חלום האליפות היה חזק מרצונם לעצור את כוונות ההרס שלו.

כדור הפתיחה נזרק, ונהדף היישר לידיו של "השד". ג'ק החל מיד לנוע לכיוונו במהירות מאיימת, אלא שריצת האמוק שלו נקטעה בבת אחת על ידי הסנטר המארח, שהופיע מאי שם ונעץ מרפק היישר בפניו של ג'ק. זו היתה מכה לתפארת מדינת פילדלפיה, ששלחה את ג'ק לעשר דקות תמימות לארץ החלומות, ולידיהם של רופא הטורניר ועוזריו, שעמלו לא מעט כדי להתמודד עם זעזוע המוח שספג ועם אפו השבור. השופטים, אגב, סברו שההתנגשות היתה מקרית לחלוטין, ופסקו עבירת תוקף רגילה לסנטר הפוגע.

לאחר שהכרתו שבה אליו, ביקש הצוות הרפואי לפנותו לבית החולים, אולם ג'ק ביקש להישאר ולצפות בהמשך המשחק. ממקום משכבו על האלונקה - כשפניו נפוחות כאילו נעקץ לא רק על ידי הדבורה מאיה, אלא גם על ידי כל חברותיה לכיתה – ראה את "השד" צולף 37 נקודות, ויחד עם חבריו מביס את "הנמרים" ללא תנאי, ומנפץ למיליוני רסיסים את חלום האליפות שלהם.

"היי ג'ק", זרק לו "השד" לקראת סיום המשחק, בדרכו לספסל על רקע הסטנדינג-אוביישן של אוהדיו, "לפני שאני שוכח - יש לך ד"ש חם מאחי הבכור, לויד סמית' מה'קרדינלים'. זוכר אותו מהמשחק הראשון בליגה? הוא הזהיר אותנו מפניך, ולכן נערכנו לקראתך מראש. אתה יודע - בליגה כמו שלנו, להכיר מראש את היריב זה הדבר הכי חשוב".

shaharhermelin@gmail.com