כמו שאר מיליוני גולשי 'כדורסלע' בארץ ובתפוצות, חזיתי גם אני בהפצעתו באתר של משה שוורדי, וקראתי בעיון את בקשותיו לאספקה קבועה ואף שוטפת של אייטמים העוסקים בגדולי המשחקים של שנות ה-80', ו/או על מיטב (ולמעשה: מירע) האולמות האירופיים של אותם ימים. אכן בקשות מעניינות ואף שונות מהממוצע כאן, אבל כחבר בדירקטוריון, אין לי אלא לחזק את ידי היו"ר, שהודיע קבל עם ועדה כי על אספקה קבועה אין מה לדבר.

הלא איך נדבר על עיסוק קבוע במה שהיה לפני 25-20 שנה, בעוד אנו סובלים עדיין מקריזה קלה עקב המחשבה שלולא החלטותיו התמוהות והבלתי מתקבלות על הדעת של איגוד הכדורסל - היו חוגגות בראשון בלילה חביבת המדור, הפועל יקנעם/מגידו, והפועל לב השרון הסימפטית, העפלה מפתיעה למדי לרבע גמר גביע המדינה על חשבונן של גליל וגלבוע/עפולה? איך נקפוץ לנו בשלווה אל תוך מנהרת הזמן, מבלי שנדע בוודאות האם יוחלפו השנה 5,397 זרים בליגת העל, או שמא 4,961 בלבד?

עם זאת, לא ימצאו מר שוורדי, או כל אחד אחר לצורך העניין, אדם אחד בשביל החלב כולו, אשר יעליל על הדירקטוריון כי הוא אינו קשוב לקולות הרבים והמגוונים העולים מהשטח. לכן, במיוחד עבור החבר שוורדי, לפנים משורת הדין ובשום אופן לא כסנונית המבשרת את בוא האביב של אינספור אייטמים בנושא - משהו המשלב את שתי בקשותיו. סיפור אמיתי במלוא רמ"ח אותיותיו ושס"ה פסיקיו ונקודותיו, הכולל משחק גדול משנות ה-80', לצד אולם שאם נכנה אותו "מתנ"ס" נעליב את כל המתנ"סים באשר הם. כל זאת ועוד: סיפורנו לא מסתפק בשני סעיפים אלה, אלא מרחיב את היריעה מעבר להם, תוך שילוב מרד נעורים, מורה שהועמד בסכנת חיים של ממש, טבע פראי והפתעות נוספות.

הנה זה בא: בשנת 1981, הייתי בין אלה שחבשו את ספסלי כיתה י' בבית הספר "העמק המערבי" אשר בקיבוץ יפעת. לקראת חודש מארס של אותה שנה, הזכירו לנו כי בסוף החודש נצא לטיול השנתי, שיעדו הפעם היה דרום הארץ, ליתר דיוק האזור המכונה "ארץ המכתשים". אישית, שמחתי עד מאוד למשמע הבשורה. בניגוד למתרחש כיום ברוב בתי הספר, היו הטיולים השנתיים של התיכונים באותם ימים דבר גדול, במיוחד בתנועה הקיבוצית. מאות רבות של נערות ונערים הציפו את האזור הנבחר בארץ, ובמשך חמישה-שישה ימים נעו בו בקבוצות גדולות שנקראו "ראשים", כאשר כל "ראש" מקדים את זה שלפניו ביום אחד לאורך המסלול. היו טיולים שווים ומושקעים, היו המון חבר'ה, היתה אווירה, ובקיצור - היה כיף גדול.

ברם אולם, ההתרגשות לקראת היציאה לטיול נקטעה באיבה, והשמחה התחלפה חיש קל בחרדה, כאשר התבשרנו על המועד המדויק בו יתחיל ה"ראש" שלנו את המסלול: 26 במארס 1981. לא היינו צריכים להשקיע אפילו מיקרו-שנייה במחשבה "למה, לכל הרוחות, התאריך הזה מצלצל לנו מוכר?". כל חובב ספורט, וגם רוב אלה שלא, כבר היו בעיצומה של הספירה לאחור לקראת אותו יום ממש: מועד גמר גביע אירופה לאלופות בשטרסבורג.
מכבי תל אביב מול סינודינה בולוניה.

תגובתנו למשמע החפיפה בין התאריכים היתה בוגרת, אחראית ושקולה: התחלנו לבכות. שהרי עם כל הכבוד למכתש הגדול, המכתש הקטן, מכתש רמון ואיצטדיון 'המכתש' בגבעתיים (שהס להזכיר לאיזה ענף ספורט הוא קשור) - איפה הם ואיפה ארל וויליאמס, מיקי, מוטי, אולסי פרי, סילבר, בוטרייט, זיסמן ושוקי שוורץ מכאן - מול רנאטו וילאלטה הצלף, מרקיניו הענק, בונאמיקו המוכשר, קלייריס, ואלנטי, ג'נרלי וקנטאמסי משם. נכון שמבחינתי האישית אין ולא היתה מלבדה של הפועל גבת-יגור, אבל רבאק - גמר גביע אירופה לאלופות!

משהתעשתנו, הודענו חד-משמעית למחנכות ולהנהלה, שהם רשאים להתחיל את המהפכה בלעדינו. שייצאו להם ב-26 וייהנו. אנחנו נצטרף ב-27, אם בכלל. צעקות, איומים,ויכוחים, כלום לא עזר. היינו איתנים בדעתנו לא להחמיץ את המשחק. בסופו של דבר הושג הסכם פשרה: אנחנו נצא ב-26, ובית הספר ידאג לשלוח איתנו טלוויזיה, כדי שחלילה לא נחמיץ את המאורע ההיסטורי. פֶר אִינַאף.

יום הדין הגיע. לפני שעלינו על האוטובוס, וידאנו חזור וודא עם ק', המורה שמונה להיות אחראי על העניין, כי מכשיר הטלוויזיה היקר מפז הועלה גם הוא על אותו אוטובוס ממש. רק אחרי שנחה דעתנו בנושא, יצאנו לדרך, אבל שקטים לא היינו. ממש לא. במעמקי הבטן קיננה תחושה קשה, כי החוק החזק ביקום, הלא הוא חוק מרפי, ישוב ויתפוצץ בפנינו משל היה שואו-טיים של מג'יק והלייקרס. שממש כלשון אותו חוק: אם משהו יכול להשתבש, הוא אכן ישתבש, ואף באבו-אבוה. "אל תדאגו", ניסה ק' לבטל את חששותינו הכבדים מנשוא, "לקחנו את הטלוויזיה הכי טובה שיש, ובדקתי אותה אישית עשרות פעמים. היא עמידה בפני כל תנאי שטח ומזג אוויר, וקולטת בכל מקום. הכל תחת שליטה חבר'ה, תסמכו עליי".

בשעות אחר הצהרים המאוחרות הגענו למכתש רמון, ומיד חשנו להציב את הטלוויזיה על שולחנה ולהפעילה. בעיניים בורקות מהתרגשות צפינו במכשיר המיושן מתעורר אט-אט לחיים, ומעלה על פניו תמונה קבועה ויציבה של נקודות ופסים לבנים כשלג, שרצו באלפיהם לאורך ולרוחב המסך. טובי המומחים והמומחים-בעיני-עצמם עטו על הטלוויזיה, ובתום אינספור לחיצות על כל כפתור אפשרי וגם בלתי אפשרי, אכן שיפרו ללא הכר את המצב, וכעת היו הנקודות והפסים בצבע אפור-עכבר.

"מה זה? ", התנפלנו בהמונינו על ק', "אמרת שהיא קולטת בכל מקום!". "כן", לחש האיש החיוור כסיד, "אבל ממש עכשיו שמתי לב ששכחתי בבית את האנטנה. בלעדיה היא באמת לא קולטת כלום. חבל, דווקא הייתי משוכנע שארזתי אותה. לא נורא, נעשה מדורה ונשמע את השידור ברדיו. יהיה נחמד, לא?".

דממת מוות ירדה על נופי הבראשית נוראי ההוד של מכתש רמון. מוות היא בהחלט מלה ראויה כאן. עשרות אוהדי כדורסל המומים נעצו את מבטם ב-ק', תוך שהם שוקלים בדעתם את רעיון המדורה, אם כי, כך אני מעריך, יותר בקונוטציה של האינקוויזיציה הספרדית ופחות בזו של כיבוי צופים. באופן מאוד לא אופייני לי, התעשתתי תוך שניות ספורות. "בוא", אמרתי לאחד מחבריי, "הולכים לחפש מכשיר פועל".

כזכור, הורכב כל "ראש" של הטיול ממספר בתי ספר, שכבר היו פרושים בשטח והתארגנו לארוחת הערב. לא חשבנו על כך שאנחנו רעבים, שכחנו גם את אלף המיתות המשונות שייעדנו ל-ק', ורק מטרה אחת ניצבה מול עינינו: אי שם, בין מאות שקי השינה ועשרות הגזיות עם סירי המרק ופינג'אני הקפה המהבילים, חייב להימצא לפחות מכשיר טלוויזיה אחד תקין וקולט כהלכתו.

סרקנו מחנה-מחנה, גזייה-גזייה ושק שינה-שק שינה, אך לשווא. כלום ושום דבר. כבר התכוננו לבצע פניית פרסה, ולחזור לבסיסנו עם הזנב בין הרגליים, כשלפתע, באחד מקצוות המחנה, הבחנתי בשני צעירים חסונים הסוחבים חבילה חשודה במלבניותה. אין לי מושג איך ראיתי אותם. הלא גם בשעות בהן השמש מושלת בכיפה אני עיוור כמו שופט יורוליג ממוצע, אז במכתש רמון החשוך? כנראה שלכדורסל כוחות ריפוי נסתרים ונשגבים מהידוע לרפואה של אותם ימים.

בתוך דקה וחצי של עצירת נשימה התברר כי אכן נס גדול היה שם. טלוויזיה לא גדולה, אולם בהחלט טלוויזיה לכל דבר ועניין, הוצבה על ארגז ציוד הפוך, ומיד הופיעה על המסך, ברורה וחדה, דמותו של חיים יבין. השמועה רצה ברחבי המחנה כמו מיקי ברקוביץ' במתפרצת, ותוך שניות התאספו סביב המכשיר הבודד משהו כמו 300 חבר'ה. יש גמר, ואנחנו נצפה בו.

על המשחק עצמו אין צורך להרחיב יתר על המידה. הוא היה שקול למדי לכל אורכו, כאשר כצפוי - מיקי, וויליאמס, אולסי פרי וכמה סלי קלאץ' של בוטרייט (שבאותה תקופה כבר היה בשלהי קריירתו וכושרו) מהצד הצהוב, מול יכולת מצוינת של בונאמיקו, וילאלטה ומרקיניו מצד בולוניה. סילבר, אגב, היה חושך מצרים, אבל את זה כמעט איש לא זוכר. מה שכולם זוכרים הוא את העבירה על שוקי שוורץ, פחות משתי דקות לסיום, ואת מיקי הולך לקו במקומו ומשחיל שתיים בלי שאיש מבחין בחילוף הלא חוקי.

אה כן, האולם. אם היו משפרים את מצבו ב-4,000 אחוז - הוא היה מגיע לדרגה של חרפה, בושה וכלימה. אולי. עד היום לא ברור לי מה הוא היה במקור: סככת טרקטורים, אולם כנסים, שוק מקורה או כולם גם יחד. דבר אחד בטוח: זה לא היה אולם כדורסל. המשטח היה ספק גומי ספק עץ רקוב, היציעים נראו כמו הצרות של כולנו, והשופטים - ון דר ויליגה ההולנדי, הזכור לאוהדי מכבי לטוב מהגמר ההיסטורי בבלגרד ארבע שנים קודם, וקוטלובה הצ'כי - נזקקו לפנסים כדי לנסות ולראות מה הולך על המגרש. פשוט אין לתאר.

משהו כמו 15 שניות לסיום היכה הברק בפעם השנייה באותו מקום. פלאשבק: גמר 77' בבלגרד. מכבי מוליכה 77:78 על מובילג'ירג'י וארזה, כאשר שבע שניות לסיום נשרקים צעדים נגד לו סילבר. וארזה מנסה למצוא את כוכבה בוב מורס, אולם הכדור חומק לחוץ. לון דר ויליגה, מטר מהאירוע, אין שום ספקות: כדור של מכבי. גיים, סט, מאץ'. חזרה ל-81': 15 שניות לסיום, מכבי מוליכה באותה תוצאה ממש, 77:78, כאשר נשרקים צעדים, הפעם נגד מיקי. בולוניה מחפשת את בונאמיקו, שחודר לסל ונתקל בבוטרייט, שתופס עמדת מגן כמו גדול. לון דר ויליגה, מטר מהאירוע, אין שום ספקות: אופנסיב פאול.

כדור של מכבי, תשע שניות לסיום. מיקי משתחרר מהשומר שלו, ארואסטי מוצא אותו במסירה ארוכה לליי-אפ והעסק נסגר. 77:80. פער בלתי מחיק בעידן נטול קשת השלוש. סל איטלקי בשנייה האחרונה כבר לא משנה כלום. שלושת השוטרים הצרפתים נסים בבהלה מול אלפי האוהדים בצהוב השוטפים את המגרש. מנכ"ל פיב"א משליך את הגביע לידי הצהוב הראשון שהוא רואה, שמוליק זיסמן, ונמלט לאולם הקוקטיילים, ובמצפה רמון, בינתיים, רוקדים מאות נערות ונערים סביב מכשיר טלוויזיה קטן אחד, בעוד המורה ק' ממשיך, ליתר ביטחון, בכתיבת צוואה מעודכנת. מה שכן, הוא בהחלט צדק: היה נחמד.

shaharhermelin@gmail.com