יש יורוליג היום. שמחת זקנתי. אודה וממש לא אבוש: הפסיקו לעניין אותי רוב המשחקים במפעל הזה. אולי זה המבנה הרחב והדפוק שלו, הגורם לכך שהכל מתנקז לסדרות ההצלבה ברבע הגמר ולפיינל-פור, כשבדרך מי יודע כמה משחקים לא מעניינים. אולי אלו היריבות, שכפי שנאמר ונכתב פעמים רבות, מקומן של אחוז נכבד מהן ממש לא בליגה הזו. אולי בכלל זה השינויים בגיל, בסדרי העדיפויות בחיים, לא יודע. בשורה התחתונה, כנראה שאצפה לפחות בחלק מהמשחק מול לה-מאן, אבל סביר להניח שבאפתיות-מה.

היו ימים אחרים, כמובן. ימים בהם כל משחק בזירה האירופית עורר בי עניין רב ואף יותר מכך. בלי שום קשר לקורא המסור שוורדי ולבקשותיו, דווקא חשבתי השבוע לא מעט על הימים ההם, של אירופה האחרת, ועל גביע אירופה לאלופות ההוא, של לפני רבע מאה פלוס-מינוס. זה קרה אחרי שמישהו שאל אותי אם אני זוכר מה היה שמה המקורי של קאנטוּ הגדולה, ובבת אחת פתח את אחת המגירות היותר אהובות בארון הזיכרונות.

פשששש, קאנטו. איזו קבוצה, איזה שחקנים. פעמיים ברציפות אלופת אירופה, ארבע פעמים מחזיקת גביע קוראץ', פעמיים מחזיקת הגביע הבינ-יבשתי (היה פעם דבר כזה), אליפויות וגביעים באיטליה, ובעיקר פיירלואיג'י מרזוראטי ואנטונלו ריבה, שניים מהגדולים שבגדולים שבבאמת גדולים בכל הזמנים.

מה רוצה ממני עכשיו ההוא עם השם המקורי שלהם? בגילי המתקדם להתחיל ולהעלות באוב שמות נושנים של קבוצות איטלקיות? מי זוכר? בכלל, ססס-אמ-אמ-אמא של כל האיטלקים עם חילופי השמות האלה. כל שנה ספונסר אחר. היום זה כבר נדד לכל מיני מדינות, כולל ישראל, אבל אז? לא זוכר מדינה רצינית אחרת בה קבוצות החליפו שמות כמו גרביים. אולי בבלגיה וכאלו, אבל אצל הגדולות - אולימפיאקוס נשארה אולימפיאקוס, ריאל נשארה ריאל, מכבי נשארה מכבי וכן הלאה.

בואו נראה. ברור שהם היו סקוויב קאנטו וגאבטי קאנטו. את זה אני זוכר בוודאות. יו"ר הדירקטוריון, שאת זיכרונו המופלג, שלא לומר סטייתו ושריטתו בנושא הכדורסל האירופי, גייסתי על תקן חבר טלפוני, תרם מיד את פורד קאנטו, וזכר כמעט במדויק את ג'ולי קולומבאני קאנטו של אמצע שנות ה-80', וגם את קליר קאנטו של תחילת שנות ה-90', שבהרכבה נכלל התותחן הטרי פייס מניון (עיינו ערך). איך עוד קראו להם, לעזאזל? לא זוכר. אין ברירה, נלך לחפש במקורות.

אוקיי, הנה מה היה לנו שם. בשנות ה-60' הם היו אוראנסודה קאנטו. וואלה? לא ידעתי. הנה סקוויב וגאבטי ו...פוֹרְסְט! פוֹרְסְט קאנטו!! איך שכחתי!!! בושה, חרפה, כלימה, שערורייה ועוד פעם בושה. הלא תחת השם הזה פגשתי אותם לראשונה, באמצע שנות ה-70', ומדובר בשם שהחזיק כמה וכמה וכמה שנים טובות. קשה ועצוב הוא מצבנו (כן-כן, גם היו"ר לא זכר) אם שכחנו את פורסט. עזבו כל מיני ארקסונס, פּוֹלְטי ואורגון סיינטיפיק שבאו אחר כך. לשכוח את פורסט משמעותו לא פחות ממחדל, ואפילו חמוּר. בכל מקרה, בתשובה לשאלתו של הנודניק שהתחיל בכל התהליך, לא מצאתי משהו יותר מוקדם מאוראנסודה. אם מישהו יודע משהו אחר - הוא מוזמן לעדכן.

טוב, אבל אם אנחנו כבר כאן, ואם כבר דיברנו על התרגשות או חוסר התרגשות ממשחקים באירופה, למה לא נעסוק קצת באחת משנות השיא של קאנטו הגדולה? רק לפני יומיים-שלושה עסקנו בגמר המפורסם של 81', וכעת נדלג לרגע שנה אחת קדימה, לאחד הרגעים שלי אישית נצרבו בזיכרון יותר מרוב האחרים: הסל שהיה, שבסוף לא היה אבל בעצם בטח שהיה. רק שנייה. עוד לפני שנעבור למגרש - הודעה לקורא המסור שוורדי: מדובר בצירוף מקרים בלבד, כן? לא יהיו כאן יותר מדי רצפים של מסעות במנהרת הזמן. דאג וטוני כבר בפנסיה. תודה.

חורף 1982. אלופת אירופה המכהנת מתל אביב, שכבר חמש או שש שנים לא הפסידה משחק בהיכל, מארחת במסגרת בית הגמר את קאנטו, שבאותה תקופה היתה סקוויבית למהדרין. מכבי, עם רלף וטל ברודי על הקווים, הציגה לראווה את וויליאמס, פרי, סילבר, מיקי, מוטי, ג'ק צימרמן, האווי לאסוף וחנן קרן. בשורות קאנטו, אותה אימן ואלריו ביאנקיני האגדי, כיכבו, פרט למרזוראטי וריבה, גם ברוס פלאוורס, צ'רלס קיופק ודניס אינוצ'נטין.

במחצית הראשונה האיטלקים פשוט ממאנים להחטיא, ויורדים להפסקה ביתרון של 18 או 20. משהו כזה. במחצית השנייה מכבי חוזרת בגדול, ובתוך הדקה האחרונה מוליכה בשלוש הפרש, 84:87 אם זיכרוני ההולך ומתערער אינו מטעה אותי (לשכוח את פורסט?? בושה, פשוט בושה!). התקפה קאנטואית מסתיימת בסל ועבירה. נדמה לי של קיופק. בכל מקרה נקודה הפרש, 86:87, משהו כמו חמש שניות לסיום. זריקת העונשין בחוץ. וויליאמס משתלט על הריבאונד, אבל אינוצ'נטין, אני חושב שזה היה הוא, חוטף מידיו את הכדור ושם אותו בפנים בליי-אפ קליל. נקודה לקאנטו. באזר, נגמר.

למרות שעל פניו נראה שמדובר בסל כשר למהדרין, ובעוד האיטלקים מתחילים להתחבק, עטים כל הצהובים על השופטים ועל המזכירות, בטענה שהסל של אינוצ'נטין, עכשיו אני ממש משוכנע שזה היה הוא, נקלע אחרי הזמן. התייעצות של השופטים עם המשקיף ועם המזכירות מסתיימת בהחלטה חד משמעית: נו באסקט. מכבי מנצחת.

על רקע שאגות הניצחון של רפי גינת ברמקול ושל הרבבה ביציעים, ממאנים האיטלקים ההמומים להשלים עם רוע הגזרה. מרזוראטי, ספורטאי למופת ואדם רגוע יחסית בדרך כלל, מסתער על שולחן המזכירות, זועק מנהמת לבו כלפי השופטים ואנשי המזכירות פעם ופעמיים את המשפט שנקלט היטב במיקרופונים של הערוץ היחיד וייזכר לעד "How much money did you get??", ויורד בדמעות לחדר ההלבשה. אין מלים. פשוט רגע לאספנים.

במשחק הגומלין בקאנטו נגמר משהו כמו 20 הפרש למקומיים, אבל הנקמה האמיתית באה כמובן בגמר בקלן. 80:86 למרזוראטי והחברים, שהמשיכו ושמרו על התואר האירופי גם שנה אחר כך, הפעם כבר כפורד קאנטו, אחרי ניצחון דרמטי בנקודה בגמר על בילי מילאנו של דינו מנגין, מייק ד'אנטוני ורוברטו פרמייר.

רוצה לומר: אלה היו ימים שממש אהבתי, התרגשתי וחיכיתי לכל משחק אירופי, וממש לא רק של מכבי, אגב. נכון לרגע זה עברה וחלפה התקופה הזו, אולי לבלי שוב, אולי עוד תחזור, אם כי אני מוכן להמר על כל כספי וכספכם גם יחד, שזה לא יקרה מול לה-מאן. יש גבול.

shaharhermelin@gmail.com