המחזור הראשון מאחורינו, ותובנה חדה וברורה אחת עולה כפורחת ממנו: המרוץ לתואר פתוח לחלוטין. לא, אין צורך להתקשר ל"אברבנאל", גם משום שממילא יש לי כרטיס מועדון שם, ובעיקר משום שאני ממש לא מדבר על האליפות או הגביע. עם כל הבאזזז סביב פתיחת הליגה, בין אם אתם חושבים שהוא מוצדק וגם אם ממש לא, מה שעניין אותי היה דווקא מה קורה ביציעים.

אז ראיתי. לא הכל אבל גם לא מעט. התודה והברכה, אגב, לערוץ הספורט שהעמיד סיקור חי ראוי ביותר, עם שלושה משחקים בהיקף מלא ועוד פריצות מהשניים האחרים (וכן, לדעתי זה בסדר גמור שחלק מהמשחקים מועברים בערוץ הפֵּיי. זו המציאות בכל העולם הנאור, או לפחות ברובו המוחלט. ברור שכולנו היינו מעדיפים לקבל הכל בכל מכל כל בחינם, אבל זה ממש לא ריאלי בעידן המסחרי. משחק וחצי פלוס פריצות ועדכונים בערוץ הפתוח זה הוגן לחלוטין). נקווה שרק יתמידו בכך עד סוף העונה ונהיה מרוצים.

אם כן, אנחנו בענייני אוהדים היום, ולפני התייחסות ספציפית למי מהם - משהו שאני חייב לומר באופן כללי על הטריבונות של ימינו. הרבה מאוד מחמאות להרבה מאוד אנשים, לצד משהו שלא ממש מובן לי, ובמצבים מסוימים מאוד, אין מנוס מלהגדיר זאת כך, גם קצת מפריע.

לפני מאה מיליון שנה, כשהייתי נער צעיר ואוהד שרוף של הפועל גבת/יגור האחת-ואין-שנייה-לה, נושא התפקוד ביציע היה ברור ודי פשוט: באים למגרש חצי שעה-שעה לפני הג'אמפ הראשון, שואגים משמחה בעקבות כל סל "שלנו", או למראה כל איבוד כדור והחטאה "שלהם", מייצרים שריקות בוז מחרישות אוזניים בכל עת שהכדור בידיים הלא נכונות, משננים שתיים-שלוש קריאות עידוד קצביות ובסיסיות ביותר לקבוצה, אולי פה ושם חורזים משהו שחובר במיוחד עבור שחקן זה או אחר ושומרים כמה קללות קבועות לשופטים.

גם אביזרי העידוד היו מוגבלים ביותר: קצת שלטים, קצת רעשנים, אי אילו משרוקיות וזמבורות מסוגים שונים, פה ושם צעיף או כובע וזהו. מה צריך יותר?

כיום, זהו עולם אחר לחלוטין. כל התארגנויות האוהדים, האתרים, הפורומים, התכנונים והביצוע עולים עשרת מונים על אילו של פעם. אוהדים מגיעים לאולם שעות על שעות מראש, מצוידים באביזרי עידוד ופירוטכניקה מגוונים, כחול אשר בסנדלים של נסיכה א'. כך למשל, ביום חמישי האחרון, בשעה 15:00 על השעון, עברתי באזור חיוג נוקיה, רק כדי לראות כמה עשרות אוהדי מכבי שהגיעו "כי חייבים כבר להתארגן" (הגדרה שלהם). שש שעות תמימות לפני המשחק, כן? תחום המרצ'נדייזינג הוא חסר גבולות, כמובן, ואת סמלי קבוצתכם האהובה וכוכביה ניתן למצוא על כל דבר - מהאביזרים הסטנדרטיים ביותר ועד...כן, אביזרים. בדיוק אלה עליהם אתם חושבים.

מבחינה מוסיקלית, ברור שאנחנו בעידן אחר. ברשותכם, וגם שלא ברשותכם, אני משאיר בצד את שירי השוֹאה, ההתאבדות ושאר הגועל נפש, שלצערי יותר מדי אוהדים עדיין לא נגמלו ממנו, אבל גם מה שנשאר הוא מדהים בהיקפו: מלא שירים לקבוצה, שיר כמעט לכל שחקן, שירי גנאי ליריבות (וכל עוד זה לא נכנס לקטגוריות של תחילת הפיסקה - זה בסדר גמור) וכן הלאה.

על כל מה שהוזכר כאן כיפאק היי וכל הכבוד לכולם, מכל הלב, אבל אליה וקוצון בה, בדמות משהו שכאמור - לי אישית קצת מפריע לפעמים: ישנם אוהדים שלוקים ביותר מדי שירה. כלומר, זה מצוין ומרשים ונהדר כאשר הם לא מפסיקים לשיר ולעודד, אבל דחילקום - הקבוצה תוקפת, הם שרים. הקבוצה קולעת, הם שרים. הקבוצה מתגוננת, הם שרים. הקבוצה סופגת, הם שרים. זריקות עונשין, הם שרים. איבוד כדור, הם שרים. הקבוצה במומנטום היסטרי, הם שרים. היריבה במומנטום היסטרי, הם גם שרים.

טוב חלאס! אתם מדהימים, נשבע לכם, אבל מה עם קצת טירוף, שאגות עידוד ו/או שריקות בוז אולד פאשן? לא בא לכם לפעמים?

אוקיי, חזרה ליציעי הליגה. את כל התוצאות - המפתיעות יותר ופחות - אתם כבר יודעים, שמעתם, הפנמתם וניתחתם. אנחנו בעניין הטריבונות, והנה מה שהצלחתי לרשום לעצמי (עאלק "לרשום". לנסות ולזכור וגם זה לא ממש קל בגילנו המתקדם) בין הזיפזופים לבין תלונותיה של נסיכה ב' על כך שהבובה מעצבנת אותה כי היא, כלומר הבובה, לא מסוגלת לשיר שירי ערש בלי לזייף.

אם כן, היה ודאי אומר דני דבורין, הבה נצא לסבב קצר במגרשים, וננסה, מן הקל אל הכבד, לבדוק מי ומה במחנות האוהדים, ככל שיכולנו להבין מבליל המראות והקולות, שהועברו דרך מסך טלוויזיה לא גדול מדי (29 אינץ' פלוס מע"מ).

רמת גן - בני השרון: עם כל הכבוד, לא ממש חוכמה לבוא בטענות לשתי קבוצות, שיחד מתקשות למלא גם חצי זיסמן. הרמת גנים השתדלו מאוד, במיוחד כשהלך והתברר שהם בדרך לניצחון. בני השרון אולי רצו, אבל קולם לא ממש נשמע, ולמרבה הצער די כצפוי. לא מכאן תבוא האלופה בתחום חשוב זה.

ראשל"צ - אשקלון: מלחמה גרעינית. הגרעין הקשה מכאן והגרעין הקשה משם הלכו ראש בראש סולידי וטעון שיפור למדי. לא התרשמתי בצורה מוגזמת, אבל על פניו דומה שלאשקלונים פוטנציאל רב יותר. סימפתיה אולי כן, שמפניה לא.

נהריה - מכבי ת"א: לפחות ממה שעבר דרך הטלוויזיה, הקהל של נהריה איכזב. התלהבות גדולה ברגעי המומנטום של הקבוצה, לעומת שממה ושיממון ברגעיה היותר קשים. הצהובים הפגינו את היציבות הרגילה: כמה עשרות טובות שלא נחו לרגע, במיוחד ברגעי המשבר, והוכיחו שוב כי בלי קשר להישגים הבלתי נגמרים על המגרש, ואלי דווקא בזכותם, הם מועמדים מובילים לאליפות גם ביציעים.

ירושלים - גלבוע/עפולה: מלחה כמו מלחה, כמו שקהל שהוא מועמד מוביל לאליפות צריך להיראות, ובעיקר להישמע. הצבא האדום נתן עוד הצגת תכלית ראויה, הכי קרובה לעידוד ששלט כאן פעם, והיה לו חלק משמעותי במהפך הגדול של הרבע האחרון. המיעוט מהעמק השמיע קול פה ושם, אבל יחכה למשחקי הבית כדי להראות מה הוא שווה באמת.

גליל - חולון: הנה הילד החדש-ישן בבלוק, ואני ממש לא מתכוון למקומיים. משהו כמו 200-150 חולונים העפילו צפונה, הרעישו עולמות מהרגע הראשון עד האחרון, ועשו הרבה חשק לבדוק מה יהיה השנה באולם הפחים. לפי ניסוי הכלים, יש לנו מועמדים שווים ביותר. שנאמר, הכל פתוח, חברות וחברים, הכל פתוח. אנו נעקוב מקרוב ונדווח. שובו אלינו בהמשך.

shaharhermelin@gmail.com