ביום שישי הלכתי, מרצוני הטוב (?), לצפות במשחק מהענף-שאין-לנקוב-בשמו. מודה ומתוודה ואפילו לא אבוש. אפילו שילמתי ממיטב כספי עבור הכניסה. למיטב זכרוני, הפעם האחרונה שקרה כדבר הזה, על כל סעיפיו, היתה ממש מזמן, והנה - העזתי לעשות זאת שוב ואתם יודעים מה? טוב שהעזתי. אין כמו לחזק את הקשר לאהבתך הראשונה במעלה, כמו ביקור שכזה אצל אקסית, גם אם היא לא ממש מיתולוגית.

"Not that there's anything wrong with it", כמובן, אם לצטט את אמרתם הידועה של ג'רי סיינפלד וחבריו. כמה מידידיי הטובים ביותר, אנשי כדורסל בכל רמ"ח אבריהם, פוקדים דרך קבע את הענף-שאין-לנקוב-בשמו ולדבריהם אפילו נהנים מדי פעם. שיהיו בריאים, ואיתם כל האלפים הרבים המצטרפים אליהם בכל סוף שבוע. אני לא. כבר שנים על שנים שלא. כמה שנים? בואו נראה. הממממממ, 15 או 16 אני חושב. כן, הפעם האחרונה היתה כשיורש העצר היה בן חודשים בודדים, כך שנדמה לי שאני לא טועה בחישוב.

שלא תבינו לא נכון, הענף-שאין-לנקוב-בשמו אינו מוקצה מבחינתי. ממש לא. המפעלים הבכירים שלו ואחת או שתיים מהליגות האירופאיות תופסים לא מעט זמן אוויר אצלנו בבית, אבל ללכת פיזית למגרש, לצפות במשחק ועוד לשלם עבור זה? זה באמת לא קרה כבר שנים.

מה השתנה הסופ"ש הזה מכל הסופ"שים? בעיקר המקריות. בבוקר יום שישי, תוך דפדוף עצל למדי במדור הספורט, גיליתי שקבוצה מסוימת - שפעם היתה אהבה גדולה וכיום הרבה פחות אבל עדיין מועדפת על פני כל אחת אחרת בארץ - תתמודד באותו יום בצהרים מול אחת מיריבותיה, במגרש הממוקם ממש לא הרחק מביתי. בפרץ של ספונטניות לא ממש אופיינית, גמלה ההחלטה בלבי לעשות מעשה וללכת.

אז הלכתי. קניתי כרטיס, עליתי ליציע, ותוך כדי מעקב אחר הנעשה ביצעתי השוואות מהשוואות שונות בין הענף-שאין-לנקוב-בשמו לבין הכדורסל. אם תרצו, ניתן לומר שביצעתי מחקר בלתי מתוכנן, בלתי פורמלי ואף בלתי חשוב בעליל, שאלו תוצאותיו העיקריות.

מגרש: הרבה יותר גדול מרוב אולמות הכדורסל שאני מכיר, וגם הרבה יותר שטוף שמש וחסר גג מרוב אולמות הכדורסל שאני מכיר. עם זאת, לא הרבה יותר ירוק מרוב אולמות הכדורסל שאני מכיר.

כסאות: בואו נאמר שהם היו נותנים פייט יפה לכל מגרש ממוצע בנגב, אחרי סופת חול של שעתיים.

אוהדים: איפה שהוא בין עפולה לנהריה. גם מבחינת הכמות, גם מבחינת העידוד.

קללות: לא שציפיתי למשהו בסגנון מנויי הפילהרמונית, אבל עדיין לא יכולתי שלא להתרשם מעצם היותם של אוהדי הענף-שאין-לנקוב-בשמו, איך לומר, הרבה יותר ישירים, חד משמעיים וגרפיים בתיאוריהם.

שחקנים: כמו אצלנו - חמישה בכל קבוצה. כל השאר ניסו, אבל לא ממש נראו שייכים. עם זאת, אך מן ההגינות יהיה לציין שבענף-שאין-לנקוב-בשמו הם עומדים הרבה יותר טוב על המגרש. אולי משום שבכדורסל הם לא עומדים אלא רצים.

שופטים: לא דומים לכלום. אחד שורק בלי קשר ממשי לאירועים במגרש, אחר מסמן לא בזמן ולא במקום סימנים מסימנים שונים, והשלישי עומד כשצריך לרוץ ורץ כשצריך לעמוד. אם משהו מזה מזכיר משהו למישהו, זה על אחריותו בלבד.

כיבוד: היו קרטיבים! בטעם לימון!! הנה משהו שבאופן סיסטמטי ושערורייתי אין למצוא ברוב אולמות הכדורסל. כבר היה שווה לבוא.

תוצאה: סעיף רטורי לחלוטין. כמובן שהפסדנו. עם כל הכבוד לענף-שאין-לנקוב-בשמו, אין בו את העוצמות העל-טבעיות הנדרשות כדי להתמודד עם נאחס בסדר גודל כמו שלי.

מסקנות: נחמד, בהחלט נהניתי. תישקל בחיוב ההצעה להפוך את הביקור במגרשי הענף-שאין-לנקוב-בשמו לרוטינה קבועה. נאמר, פעם ב-15 או 16 שנה?