לפני כמה ימים פורסמה ידיעה קטנה על אור איתן, שהחליט לעזוב את שולה מהליגה הצרפתית. זה היה כמו פיתיון לדג. איך שאח שלי שמע על זה, הוא כבר ראה בדמיונו עוד אייטם של גיל והתרגיל, הפעם על ימי גיסן שלי בליגה הגרמנית ועל מקרה דומה שקרה לי שם.

טוב, זה לא היה לגמרי דומה. אני עוד שיחקתי שם משהו כמו 18-17 דקות למשחק, אור איתן קיבל חמש דקות. בכל מקרה, גם הוא וגם אני קיפלנו את הרגליים ועזבנו במהירות.

הנה הסיפור, פחות או יותר.

הייתי בן 28, רציתי שינוי. הייתי בשיא, הייתי בירידה, הרגשתי שמיציתי פחות יותר את מה שקיים בליגת העל וחשבתי לשנות כיוון. בסך הכל, באותו זמן הייתי חלק מהרוטציה במ.כ. חיפה, משהו כמו שחקן שישי או שביעי, ומבחינה מקצועית וחברתית הייתי חלק די חשוב במערך. ובכל זאת, חשבתי על שינוי.

אני לא יודע מה הנחה את אור איתן במעבר שלו לשולה, אבל מה שגרם לי לעבור זה רצון לחוויה (וגם אח בכור נודניק וסוכן מתלהב).

כשנסעתי למחנה הבוסמנים (גם אור איתן יצא אליו לפני שהוחתם בשולה), חשבתי לנסות ולשחזר ימים רחוקים שלי כרכז. במבט לאחור, מאוד נהניתי לשחק כרכז ולמעשה התחלתי ככה את הקריירה בגיל נוער. אני חושב שהייתי הכי טוב בתפקיד הזה, כשהכדור אצלי ואני יכול לקבל החלטות במשחק עומד או במשחק מעבר. לאורך השנים יצא לי קצת להוביל כדור בגליל עליון, אבל דקות של רכז ממש היו לי רק פה ושם במכבי רעננה, בחיפה ובגבעת שמואל.

שיחקתי כרכז במחנה הבוסמנים והלך לי טוב. ג'ו וולטון, אמריקאי שאימן את גיסן, רצה אותי על סמך המלצות של דייויד בלאט. אבל הוא לא ראה אותי משחק ובפועל, כשהגעתי לגרמניה, הוא לא בנה עלי כעל רכז.

כשהגעתי לגיסן התברר שיש 6 שחקנים על שלוש עמדות. הרכז והסמול פורוורד היו זרים אמריקאים, השוטינג גארד היה אמריקאי מתאזרח ששיחק הרבה שנים בליגה הגרמנית. למעשה, תוכננתי להיות מחליף של שלושתם. היה גם רכז מחליף, איזה ילד מקומי מהמועדון, ועוד גארד מחליף גרמני לעמדה שתיים, ונוצר מצב שהייתי מחליף בעיקר לשחקן עמדה מספר 3, מייק מיצ'ל (לא ההוא ממכבי ת"א), שהיה הכוכב של הקבוצה. פה ושם גם גנבתי דקות בעמדה 2. לפעמים אפילו שיחקתי כ-4, כי הגבוהים לא היו טובים בהתקפה והמאמן רצה לפעמים הרכבים נמוכים.

תכל'ס, היה איזה חצי משחק שבו שיחקתי כרכז ופרחתי. זה קרה אחרי שהיתה לי שיחה עם הרכז הזר, טים גיל, הסברתי לו שאני צריך את הכדור ביד כדי לנוע איתו ולקבל החלטות, ושהרבה יותר מתאים לי לשחק 1 שפה ושם הוא גם קצת 2, מאשר להיתקע בעמדות שתיים-שלוש נטו. הוא היה סקורר, זה פחות שינה לו איך מה ולמה, כל עוד הוא זורק. התאים לו שאני אצור והוא יהיה פינישר. הלכנו על זה אפילו בלי לדבר עם המאמן.

באותו משחק פרחתי, היו לי שמונה נקודות ו-6 אסיסטים והרגשתי שאני חלק מהמשחק. אחרי המשחק גם הוא מאוד נהנה ואמר לי שהוא מבין עכשיו בדיוק על מה דיברתי. הבעיה שלא היתה לזה המשכיות.

למעשה, עזבתי כי לא נהניתי וכי נתתי לסערת רגשות להשפיע עלי. היה לנו משחק חוץ נגד באייר לברקוזן שבו פתחתי בחמישייה. שיחק שם הליטאי אוולדאס יוציס (ששיחק קודם לכן בגליל עליון), הוא עשה עלי סל, או שאיבדתי כדור, אני כבר לא זוכר והמאמן החליף אותי אחרי שלוש דקות. הייתי עצבני, ירדתי לספסל בכעס. בסוף המשחק המאמן אמר, שמי שלא מתאים לו שלא יעשה טובות ושלא יעשה פרצופים.

היה לי די ברור שהוא התכוון אלי. למעשה, בכלל לא התעצבנתי עליו אלא על עצמי ועל הטעות שעשיתי. היתה נסיעה של שעתיים וחצי או שלוש שעות בחזרה הביתה (זה לא ראשל"צ נגד חולון או ר"ג, שם נוסעים ונוסעים בלי סוף), התבשלתי עם זה כל הדרך בחזרה וכשהגעתי לדירה נשברתי.

אמרתי לעצמי שבאתי לפה לחוויה, לשחק כרכז, להחזיר את הכיף. היה לי גם מאוד קשה להיות לבד. שאלתי את עצמי מה אני עושה פה, ואם זה בכלל שווה לי אם אני מתעצבן ככה. בלי הרבה מחשבה קדימה, או בלי להקדיש חשיבה לקטע הכלכלי, החלטתי שאני לא צריך להיות שם. הייתי פשוט נסער. הלכתי ועשיתי שיחה עם המאמן למחרת. הוא היה קצת בשוק, לא ציפה לזה.

וזהו, זה נגמר. אולי לא התנהגתי בבגרות, אבל כנראה שזה היה צריך לקרות.

כשאני חושב על אור איתן, למשל, מבלי לדעת בדיוק מה היה שם למעט העובדה שהוא בקושי שיחק, אני נזכר שדי קשה להיות שחקן זר. לא הוא ולא אני היינו שחקנים מובילים בקבוצות האלה, מה גם שקשה לשחקנים מוגבלים התקפית להצליח. יש לו בעיקר קליעה מבחוץ, הוא לא מוריד כדור לרצפה. זה בטח לא מוסיף לו נקודות קרדיט אצל המאמן.

שחקן כזה צריך לעבוד כל הזמן, ליצור המשכיות ולא לחיות על העונה הקודמת שלו בישראל. מי בכלל יודע מה היה לו בעונה הקודמת? שם אימון רודף אימון ואם הוא לא יהיה טוב הוא פשוט לא ישחק.

הפלוס הגדול הוא באמת נושא התחרותיות. שחקנים כמונו, שעברו שש או שמונה או עשר שנים בליגה בכל מיני קבוצות אבל לא במכבי ת"א, עלולים להתייאש באיזשהו שלב מנושא התחרותיות כאן. בגרמניה, בצרפת, בבלגיה, במקומות האלה, יש הרבה יותר סיכוי לרוץ בצמרת ולזכות בתואר. זה משדרג את היכולת, אם נותנים לך לשחק, כמובן. נותן טעם חדש ועניין.

בגדול, גם לאופי יש השפעה מכריעה. זה שאור איתן ויתר מהר לא אומר שאין לו אופי חזק. יכול להיות שהוא זיהה עונה שמתפתחת להיות עונה אבודה מבחינתו. שולה הצליחה גם בלעדיו, והיא ניצחה גם כשהוא לא שיחק וגם אחרי שעזב. זו כנראה קבוצה טובה שאין לו מקום ממשי בה, אז יכול להיות שהוא צודק ואין לו טעם להעביר שם עונה מלאה על הספסל. אם הוא באמת רוצה אירופה, הוא ינסה מקום אחר. ואם לא, יש לו לאן לחזור.

בדיעבד, במקרה האישי שלי, אני די מצטער. זה היה מהיר מדי. יכול להיות שלא נתתי לזה מספיק צ'אנס, כנראה שהרגשות הכריעו אותי. צריך אופי חזק מאוד כדי להיות לבד בחו"ל, להסתגל למערכת שונה לגמרי ועוד להצליח. אלה דברים שלא תמיד אנחנו רואים או חושבים עליהם, כשאנחנו מדברים על כדורסלנים זרים שמגיעים לכאן.

אלון שטיין, למשל, כבר שנים באירופה. יש לו אופי של נווד. מגיל 15 הוא מחוץ לבית, בכל שנה-שנתיים זז הלאה. הוא הבין שפה לא סופרים אותו, אז בגיל צעיר הוא יצא, סידר לעצמו דרכון אירופי, עושה חיים, נהנה, יש לו חברות זרות. כאן אף אחד לא מדבר עליו, אבל מבחינתו החיים באירופה הם כבר עניין של הרגל.

מי יודע, אולי אם הייתי יוצא בגיל יותר צעיר הייתי יכול להצליח יותר. מצד שני, אין לי ולא היה לי אז דרכון אירופי. מצד שלישי, מה אני מבלבל את המוח. זו היסטוריה. תיכף יש לי משחק עם מכבי שוהם, לא פחות חשוב.

gilse@inter.net.il