יכול להיות שגביע יול"ב הפך להיות בעייתי מבחינתנו. הנציגות הישראלית עלתה השנה מאחת לשתיים בחסות ההרחבה ההיסטרית של מספר הקבוצות במפעל, ואיכשהו, ביחס הפוך לזה, קיבלנו מסך ריק. לא גליל עליון ברוסיה ולא הפועל ירושלים בהולנד.

שתי הקבוצות הפסידו. עכשיו עוד מישהו יקום ויאמר שאין פה סיכוי, שהמפעל משמים, שיש יותר מדי קבוצות ולפיכך גם אין טעם לשדר את משחקי החוץ. מה, לא מספיקים לכם השידורים ממשחקי הבית?

זה די מוזר שיש כל כך הרבה ערוצי ספורט בישראל, ועוד ערוץ ספורט אחד בתחפושת (10), ואף אחד לא מצא לנכון לשדר את גביע יול"ב. לא יודע מה הנימוקים, והניידת של איזה צוות חלתה בשפעת בדיוק כשהיה צריך אותה. לתירוצים והסברים התרגלנו.

גם היחס למפעל בעיתונות לא הוגן. אני מדבר על העיתון של המדינה ועל 'ישראל היום', כי זה מה שיש לי בבית. לא יוצא לי כל כך לראות את האחרים, ואיתם הסליחה והמחילה. ב'ידיעות אחרונות' אין מלה. ב'ישראל היום', חכו רגע, תנו לי לראות מה הולך שם.

חזרתי.

אוקיי, אז להם יש אזכור לגבי מוריליו דה רוסה ואקדמיק סופיה. זה מראה על כוונה טובה ואכפתיות, אבל גם מוכיח, בעצם, שהעיתון הזה נסגר כנראה מוקדם יחסית. המשחק של הבולגרים פשוט התחיל ב-18.00, אז הוא נכנס איכשהו. מולי קצורין, שרון דרוקר ואפיק נסים לא מספיק חשובים בשביל להחזיק עיתון פתוח (אם אני קולע בול וזו באמת המגבלה).

יכול להיות שהם לא חשובים בכלל.

אני חושב על זה, אבל תשובות מדויקות אין לי: מעניין איך זה מרגיש להיות איש ספורט ישראלי מעורב וידוע ופעיל בקבוצות זרות, שכל עוד הוא חי בארץ מסקרים את הפעילות שלו באופן שוטף, וברגע שהוא זז הצידה הוא תלוי בחסדים.

חסדי השעון, רמת העניין, השטח-נפח בעיתונים.

קצורין היה מאמן נבחרת ישראל הרבה שנים. דרוקר לקח את התואר הכי גדול של הפועל ירושלים בתולדותיה וזכה בשני תארים באירופה. אפיק נסים הוא השחקן הישראלי הכי מצליח באירופה. ולאף אחד מהם לא נמצא מקום, ולו בשתי שורות, כדי להודיע לאומה מה הם עשו אתמול בגביע יול"ב.

מעניין מה זה עושה להם. בהתחלה הם בטח כועסים ורוטנים. אחר כך זה עובר לעלבון או תחושת מיאוס כלפי התקשורת בארץ. אחר כך, או אולי עוד לפני כן, זה ודאי מרגיש נורא בודד. ובסוף, מי יודע, יש בטח תחושת השלמה והינתקות.

כאילו, ססאאאמק על העיתון הזה והערוץ ההוא. אני חי לי בשקט, אעשה את העבודה שלי בשקט, אנצח, אעבוד קשה, אלחם כמו שצריך, אביא לעצמי ולקבוצה שלי הישגים ולאט לאט אבין שעשיתי מהלך חכם ואין לי על מה להצטער. או להתגעגע.

קצורין חזר לבולוניה עם נימבורק והפסיד שוב. שוב, כי לפני שנתיים וחצי יצא לאור הספר, 'דאנק בפרצוף' ויש בו פרק קצר יחסית שמתאר מקרוב תבוסה שלו עם ורוצלאב מול קינדר בולוניה האגדית של סוף התשעים עם דנילוביץ' וריגודו. אתמול הוא סגר מעגל בערך, וחזר לשחק מול הבולוניה השנייה. חטף שוב בראש, הפעם ביותר קטן. מאחורי כל דבר כזה מסתתר סיפור אישי, אבל בעיתון של המדינה אין אפילו תוצאה. בושה חרפה וכלימה.

דרוקר ניצח אתמול את דינמו מוסקבה. זו אותה דינמו שניצחה רק לפני כמה ימים את צסק"א מוסקבה בליגה הרוסית. אוסטנד קמה על הרגליים, התאוששה מהפסד חוץ ביוון, ועוד שני הפסדים בליגה הבלגית, ומתוך משברון שיכול היה להתפתח למשבר היתה מספיק חזקה כדי לעמוד מול האתגר, ולהראות לעצמה שהיא מסוגלת להתמודד ברמה הכי גבוהה של המפעל ולהצליח.

עבור דרוקר זה הישג אישי חשוב ויוקרתי, בטח מול קבוצה כזו ומאמן בעל שם כמו סווטיסלב פשיץ'. זה ניצחון מהסוג שעוד יכול לדחוף אותו בחזרה לליגה הרוסית בעונה הבאה, ולקבוצה קצת יותר חזקה מאשר אוראל גרייט שאימן בזמנו. אבל בעיתון של המדינה אין אפילו תוצאה וב'ישראל היום' סוגרים מוקדם כנראה. בושה חרפה וכלימה.

אפיק נסים היה כאן בשבוע שעבר עם שטרסבורג, שהפסידה ברגע האחרון להפועל ירושלים. ראיינו אותו בשדה התעופה כשהוא הגיע, ראיינו אותו על המגרש לפני המשחק עצמו. אבל אתמול, כשהוא ניצח את קאזאן ועשה 11 נקודות ב-14 דקות (ו-10 זריקות בזמן הזה, כמו שרק הוא יכול), זה לא מספיק חשוב כנראה כדי להיכנס לעיתון המוביל של ישראל. גם לא ל'ישראל היום'.

אז לא רק שזו בושה, חרפה וכלימה, זו אפילו שערורייה. שגרירינו בחו"ל (ואריק שיבק, מאמן אמסטרדם, ובוב גונן, מאמן גמונדן, ומשה מזרחי מפאריס-לוולואה בתוכם, כמובן), צריכים לקבל מסגרת קבועה, עם לוגו קבוע ומספר מלים קבוע. אפילו קטן, אבל קיים וקבוע. זה צריך להיות מאסט, חלק בלתי נפרד מעיתון יום רביעי שאחרי גביע יול"ב, וחלק בלתי נפרד מעיתון יום ששי שאחרי משחקי היורוליג. אולי אפילו מסגרת אחת שבועית, שבה יופיעו כולם ללא יוצא מהכלל.

הנה, ועכשיו אלעד זאבי, שהוא מנוי על 'מעריב', מספר לי שגם שם לא מופיעה אפילו מלה על המשחקים של אתמול. צר לי, לא מכיר מישהו שהוא מנוי על 'הארץ' כדי שיבדוק ויחזור אלי זריז עם תשובה.

בקיצור, כל עוד זה חאפ-לאפ, פעם כן ופעם לא, פעם יש מקום ופעם לא, פעם מאוחר מדי ופעם לא, זה לא מוסיף כבוד או הערכה לתקשורת הישראלית. שנאמר כבר לא אחת: בחו"כ.