במקור תכננתי לכתוב כאן קטע תחת הכותרת 'דברים שראיתי מאנתוני רוברסון ודברים שלא', אבל דברים הלכו כל כך חלק מבחינת הפועל ירושלים נגד קאזאן שלא היה בו צורך. לא ברוברסון ולפיכך גם לא בקטע. דן שמיר הרוויח עוד כמה אימונים שקטים כדי לנסות ולהכניס את רוברסון לעסק בנחת ובלי לחץ.

מה היה לנו שם?

קודם כל, ההגנה הכי טובה שיצא לי לראות העונה מהפועל ירושלים. במקביל ועם ובלי קשר, עליבות רוסית לתפארת. שחקנים שמחטיאים דאנק חופשי, ליי-אפ לגמרי לבד וכדורים שבורחים להם מהידיים. קל מאוד להגיד שבשנה שעברה אותה קבוצה היתה סגנית אלופת רוסיה והגיעה לחצי גמר גביע יול"ב. זה נכון רק לפי השם, זו באמת היתה קאזאן, אבל בקבוצה ההיא היו גם ג'רוד סטיבנסון, סאוליוס שטומברגאס ושני התאומים לברינוביץ'. ארבעה שחקנים שכל אחד מהם הוא נכס, ואף אחד מהם לא היה אתמול על המגרש. זה קצת כמו להגיד על הפועל ת"א שהוא מועדון גדול. היה, יש לומר. היה מועדון גדול. אז כרגע, על אותו עיקרון, קאזאן היא סגנית אלופת רוסיה רק על הנייר.

הלאה.

ג'יימי ארנולד מדהים התקפית. שובר שיאים. בוודאות אחד הסקוררים הכי גדולים ששיחקו כאן כדורסל אי-פעם. כשחקן הפועל ירושלים האנוכיות שלו פחות מרגיזה את העין, אולי כי מחפשים אותו כמעט כל הזמן ומצפים ממנו לזרוק. במכבי ת"א הוא לקח כמעט כל כדור לסל, כי קיבל מעט כדורים ביחס לסיטואציה שבה הוא נמצא עכשיו. סקורר בלב ובנפש מרגיש שהוא צריך לזרוק. ארנולד פשוט עושה את זה, כי זה מה שהוא. אני עוד זוכר את פיני גרשון מעיף את ארנולד לספסל דקה אחרי שהכניס אותו, בגלל שלשה מהירה שלקח כבר בהתקפה הראשונה. כאן זה לא יקרה. הוא אופציה ראשונה. חלומו של כל סקורר.

ועוד.

לראמל קארי יש יכולת כדרור אדירה. אני בטוח שהוא להטוטן כדור ענק, שיכול להשתלב בגלובטרוטרס בקלות. הכניסות שלו לסל תמיד מלוות בכדרור תזזיתי ונמוך מצד לצד. כל כך נמוך, שאין מי שייקח לו את הכדור מהיד, אבל
יש לו דרך ארוכה לטפס כלפי מעלה כדי לשחרר את הליי-אפ. לפעמים הוא פשוט לא מצליח לעלות כל כך גבוה כשהוא בשיווי משקל נכון, מה שגורם לסיומת להיות לקויה. אין לי מושג איך יתחבר אנתוני רוברסון, אבל עם באוורס וקארי באותה קבוצה, ושחקנים שהם כמעט מר נקודה לדקה כמו שרון ששון, יהוא אורלנד וג'יימי ארנולד, זו לא הפעם האחרונה העונה שירושלים קולעת 107 נקודות ולא משנה מי היריבה מולה.

עניין אחר.

טוב, זה סנטימנטלי לגמרי, אבל קצת קשה לי עם עזיבות של שחקנים שפמפמו את בואם בלי סוף, וכשהם הולכים אף אחד לא אומר שלום. זה לא עוד זר באשקלון שאף אחד לא יודע מיהו ואיך הוא נראה. וויל בליילוק הגיע לכאן עם סיקור תקשורתי צמוד. שחקן של דטרויט, בחירת דראפט, צעיר ומוכשר, שמיר עקב אחריו וכאלה. יש פה לפעמים נטייה לרוץ כל כך מהר בעקבות המציאות, בעקבות החדשה הבאה, השחקן הבא. אבל מה עם הקודם? שלושה חודשים בליילוק היה שק נוח לחבטות וביקורת. הייתי רוצה לקרוא כתבה איתו על שני עמודי עיתון, נניח, שיסביר מה בדיוק לא עבד, למה, איך ומה כן היה צריך להיעשות כדי שיצליח. 80 מלה בפינת העמוד למטה לא מספקות. אני יודע שזה חלק מהביזנס. אחד הולך, אחר בא. ובכל זאת, קצת חבל.

ועוד עניין.

מה שלא יהיה, איך שלא מסובבים את זה, בסוף דרור חג'ג' מוביל את ירושלים. פעם זה בגלל חולשה של אד קוטה, פעם בגלל יכולת מאכזבת של וויל בליילוק. אתמול היה לו משחק מצוין עם 35 דקות על המגרש, גם בגלל שאין רכז אחר כרגע (למרות שתיאורטית, יכול להיות מאוד מעניין לנסות בעמדה הזו את קארי, שנהנה מיכולת מסירה מצוינת בעיניי, וגם בזכות הטיפול המיומן שלו בכדור).

אבל אני פה כדי לדבר על חג'ג', ולשאול שאלה מאוד תמימה במודע: אם שמיר הלך עד קוטה ועד בליילוק כדי לחפש רכז מהסוג שעושה את האחרים לידו יותר טובים, למה הוא לא ניסה ללכת על חג'ג' כרכז ראשון? ואני מדבר על התקופה שלפני הגעתו של רוברסון, עם גיבוי של באוורס או אפילו קארי, בהנחה שהיה עובר את הטסט כמוביל כדור. דרור השתנה עם השנים. הוא כבר לא הרכז השכונה שהיה, והסגנון שלו מביא לכדורסל מהיר ואטרקטיבי כמו שהקהל אוהב.

אולי חושבים שהתפקיד גדול עליו. אולי הצוות בירושלים לא מאמין בו עד כדי כך. אבל במסגרת של הפועל ירושלים, כמעט בכל פעם שהיה צריך, חג'ג' היה שם למען הקבוצה. עכשיו כבר מאוחר, כי להחזיק שלושה גארדים אמריקאים בקבוצה כשחג'ג' הוא שחקן חמישייה זה מוגזם ומיותר. כנראה שזה גורלו של דרור. לראות מי הפליימיקר החדש, להמשיך לעבוד בשקט ואחרי חודש-חודשיים לשחק 30 דקות ולא משנה אם כשחקן חמישייה או כמחליף מהספסל.

והכי חשוב.

אני לא אוהד של הפועל ירושלים, כמו שאני לא אוהד של אף קבוצה אחרת, אבל היום ברור לי שאני מאוד מעוניין לראות כמה שיותר ניצחונות של הקבוצה הזו בזכות מרקוס סלוטר. לסיים משחק עם חיוך על הפנים כשסלוטר רוקד עם האוהדים, שר את השירים שלהם ומנפנף בדגל של המועדון שבו הוא משחק, זה תענוג. הוא באמת שחקן מצוין, ריבאונדר פנטסטי ומשלים את הלך הרוח ההתקפי של ארנולד עם נתונים הגנתיים בולטים. עשו עסק טוב, ירושלים. וראינו ממנו רק מעט מתוך מה שיש לו להציע. טובה שהעונה רק בחלק הראשון שלה.

וקטנה אחרונה.

רוז'ה-שלנו מקיים עכשיו משחקי ראווה נגד פיט סמפראס, ההוא מפעם, בקוריאה. על אותו משקל הייתי רוצה לראות קרב חיובים בין יהוא אורלנד לאמיר כץ, אור גורן, חנן קרן ודורון ג'מצ'י. אין על הדברים האלה. מאבקי הווה בעבר. אם אפשר היה להכניס עתיד, הייתי הולך גם על זה בכיף. הכניסה בחינם, רק תנו לנו את הזכות להיות שם.