נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא שקודם לעמדת פרשנות הבדיעבד של משחקי היורוליג בערוץ הספורט (מה עם כמה סלואו מושן וחצים כמו בימי ארז אדלשטיין?), שזה קרה בתחילת השבוע. נציגי התקשורת דיברו עם טרנס מוריס שאמר משהו בנוסח: "לפעמים אני מרגיש לגמרי אבוד בהתקפה". יכול להיות שאת "הלגמרי" אני הוספתי, ויכול להיות שלציטוט היה המשך באותו הקשר.

כך או אחרת, אחרת או כך, אני זוכר את הציטוט הזה מופיע לפחות בשני מקומות, ככה שאין פה בלעדיות של כתב כזה או אחר אלא התאספות של כמה עיתונאים סביב השחקן שאמר מה שאמר.

והרי זו הרעשה ארטילרית!

הייתכן שאיבדו עיתונאינו או עורכינו את חושיהם החדים?

כן, אמנם זה רק "לפעמים", וזו התנסחות עדינה יחסית כיאה לדמותו הכדורסלנית והאצילית-משהו של טרנס מוריס (שהרי איננו מכירים אותו מחוץ למגרש). ועדיין, זה שחקן זר של מכבי ת"א שלא סופרים אותו בהתקפה, לא מוסרים לו וממוצע הזריקות שלו לסל, כבר כתבתי את זה איפשהו, מזכיר מאוד את זה של היונה ההנפלדית בימים שכבר נשבר לו לגמרי מהתקפה. שחקן שבא ומשחרר קיטור, אפילו אם זה בעדינות מוריסית אופיינית. ואגב, למי שמחפש לשים את עצמו במקום הנכון מבחינת עיתוי וזמן, דבריו נאמרו אחרי התבוסה במלאגה.

ומה נהיה? נהיה שבמקום אחד הציטוט הזה הוחבא בתוך הטקסט בין שאר-המשפטים-הלא-מעניינים-כלבים-עזובים, ובמקום אחר שזה קיבל אמנם כותרת, אבל לא מהסוג הבולט.

מה שמזכיר, כמובן, מעשה שהיה. סיפור לשבת שהנה, אני מעלה אותו כבר עכשיו, בחמישי, כי מי יודע מה יהיה מחר.

פעם, לפני הרבה שנים, היה שחקן במכבי ת"א שקראו לו ראדיסב צ'ורצ'יץ'. אדם זה התהדר בגוף מאסיבי במיוחד משל היה מרקוס-פייזר-סוס-יאור לפחות. לימים עשה דיאטה רצחנית והפך לאיש בעל גוף של אל יווני והצטיין בהפועל ירושלים.

ברם אולם ואף על פי כן, אני מדבר עליו בהקשרים של 1996. כלומר, שמן דובון בלע סבון. ומאוד-מאוד חזק ומפחיד.

צ'ורצ'יץ', המכונה צ'ורה (וכדי לדרבן אותו היה על בעלי הכוונה לקרוא לעברו צ'ורה-צ'ורה), היה איש שיחה חביב יחסית, אולי במפתיע לגופו הגדול וחזותו המאיימת. לימים דפק בומבות לאלי סהר ביד אליהו ההיכל ופירוט מלא ומסודר סביב הסצינה ההיא שעשתה המון רעש מובא בספרי הקט 'מסביב לכדור'.

יום אחד, בעונת 1995/96, בעודי מתפקד ככתב המסקר את מכבי ת"א בעיתון הקרוי מעריב בארץ ובעולם כולו, ראיינתי את צ'ורה-צ'ורה טלפונית. זה היה ביום ששי אחרי הפסד של מכבי. או שמא אומר, עוד הפסד של מכבי. הימים היו ימי מאמננו-הלאומי, שאז היה מאמן מכבי ת"א והיום ממנכ"ל אותה בהנאה גלויה (או שלא).

באותו זמן הלך טום צ'יימברס והשתפר, בעוד צ'ורה שהיה רגיל למשחקים של 15-20 נקודות והרבה זריקות לסל, קלע פחות, שיחק פחות וזרק פחות. סרבי חם מזג כמותו רק חיכה לטלפון מאיש שהוא סומך עליו (ובצניעות: אני), כדי לזמר.

והוא אמר, שמאז שהגיע שרף והחליף את רלף קליין, הוא לא מסתדר עם השיטה של המאמן החדש. אחר כך פירט עוד קצת, הסביר עוד משהו בעניין וזהו. וזו כמובן היתה גם הכותרת ביום ראשון לרוחב העמוד האחורי של מדור הספורט. משהו בנוסח 'השיטה של המאמן החדש לא טובה'; או 'אני לא מסתדר אצל שרף'; או 'השיטה לא מתאימה לי'. משהו כזה. לא יכול לזכור את עכשיו, אוקיי?

אינטרנט לא היה אז. לניוז וראיונות בעיתון היתה השפעה ועוצמה גדולה בהרבה מאשר היום. הכותרת היא עשתה הרבה מאוד רעש ובלאגן. מקורותיי סיפרו לי מאוחר יותר, שצ'ורה המלעון נלקח לשיחת בירור ו'או נזיפה וטען בלי בושה, שהדברים כלל לא נאמרו והכתב המציא אותם. ולמי אתם חושבים יאמינו הפנאנים, לשחקן שלהם או לכתב? יפה. תשובה יפה.

אז הנה מסקנותיי:

אחת, מאוד יכול להיות שבגלל שהיום יש כל כך הרבה כלי תקשורת, העיתונאים כל כך עסוקים בלסחוט בכוח ציטוטים ששווים כותרות גדולות, עד שהם לא שמים לב כשדבר כזה נופל להם מול העיניים. מוריס, בסגנון שלו, העביר ביקורת על דרכו המקצועית של המאמן. מי שהיה חד או מעוניין, יכול היה לעשות מזה סיפור-סיפור.

שתיים, ייתכן שאז העיתונאים והעורכים היו ערים יותר, שלא לומר מקצועיים יותר ושחוקים פחות. והיידה לטפיחת השכם העצמית.

שלוש, היום, כשצ'ורה רזה יחסית וכבר לא באזור, אני יכול להגיד שהוא מניאק. מכר אותי כדי לא לחטוף קנס או משהו. לא יפה, צ'ורה-צ'ורה. היו איזה חודשיים שכעסתי עליו ולא דיברנו בכלל יען כי שקרן הוא. לימים פגש אותי האיש והתנצל בפני בחצי פה. "מה יכולתי להגיד להם אז?", טען וכמעט שהתחלתי לבכות מרוב התחשבות במצבו הקשה.

ארבע, שחקן הוא אף פעם לא באמת חבר שלך, גם אם נדמה לך לרגע. כולה יחסי עבודה, עם כל הכבוד. ראה הפרק על היונה ההנפלדית ב-'דאנק בפרצוף'.

וכמובן שיש לי עוד סיפורים לספר מהסוג הזה, אבל לא צריך לסחוט את המחסנית עד תום אלא אם אתה דייויד בלות'נטל.

שלומות ונצורות בשלב זה.