שבוע קשה ביותר עבר על כוחותינו. כלומר, על כוחותיי. כזה עומס בעבודה, מלווה בנסיעות אל קצווי הארץ וחזרה בשעות לא-שעות, לא זכור לי כבר הרבה מאוד זמן. בין כל הדברים שהספקתי מעט מאוד לאורך השבוע, או אפילו לא הספקתי כלל, היו (בסדר הזה, כן? עם כל הכבוד ושלא תהיינה שום אי הבנות) זמן איכות עם המשפחה, השלמת מטלות ביתיות שכבר נדחות שבועות על חודשים, וגם, מה לעשות, הזדמנויות לשבת ולכתוב.

אבל היה שווה, ולדעתי מבחינת שני הצדדים. הן מבחינתו של יו"ר הדירקטוריון, שקיבל כמה וכמה ימי חופש מנוכחותי, גם אם רק מזו הסייבר-ספייסית, והן מבחינתי, משום שהתאפשר לי לא סתם לבצע מיני-קאמבק, אלא כזה המלווה בתובנה ראויה ביותר.

לפני מספר ימים נפל דבר בעולם הכדורסל, ואני תמה, משתומם ואף מתפלא בו זמנית שהוא לא זכה בכותרות ענק בכל מדורי הספורט בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. לא, דייויד בלות'נטל עדיין לא מסר. ממש לא, מרקוס פייזר עדיין לא הצליח לשמור על מישהו, ובהחלט לא - שמעון מזרחי עדיין לא חייך. אני מדבר איתכם על משהו גדול, מרכזי ומרעיש הרבה יותר - חזרתי לשחק כדורסל.

כן-כן, אחרי מי יודע כמה שנים של הקדשת זמן טוטאלית לעולמות ולתחומים אחרים - כמו אשה וילדים, עבודה לצרכי פרנסה, אכילה, שתייה, טלוויזיה וכו' - נמצאו הזמן, המקום והאפשרות לחזור ולעשות את מה שפעם היה הדבר האהוב עליי בעולם (טוב, כמעט), ושלו הקדשתי זמן בכמויות מסחריות, ואפילו עשיתי אותו לא כל כך רע.

הקרדיט שייך לניר, חבר טוב ואיש כדורסל ברוב רמ"ח אבריו, שבנותינו חולקות את אותה כיתה. עד השנה הוא היה הרוח החיה מאחורי קבוצה ידועה למדי באחת הליגות הנמוכות (וכשאני אומר "הרוח החיה", אני מתכוון לכך שהוא היה בו זמנית יו"ר, גזבר, בא-כוח, אפסנאי ושחקן מן המניין), אבל השנה נשבר לו והוא העביר את המפתחות למישהו אחר.

מפה לשם, סיפר לי ניר, שיחד עם שי בן דודו וחבר נוסף בשם עדי, הם מתכנסים מדי יום שישי אחר הצהרים במגרש הכדורסל של אחד מבתי הספר באזור, וזורקים לסל להנאתם. יהיה נחמד אם גם אתה תבוא, הוא אמר, תוך שהוא מתכוון לכך שנוכחותי תאפשר לשחק ממש, כלומר שניים על שניים - המשחק הבסיסי ביותר במחוזותינו. הוא גם הרגיע אותי שלא צריך לדאוג מבחינת הוצאת האנרגיה שתידרש ממני, משום שאין מדובר במגרש בגודל סטנדרטי, אלא בדגם מוקטן-משהו וקצר יריעה.

למרות שהפעם האחרונה בה ניסיתי לחזור ולשחק, ואשר הסתיימה בנקע חמור בקרסול, עדיין טרייה מאוד בזיכרון, ברגע שניר העלה את הרעיון גמלה בי ההחלטה לתת לעניין צ'אנס. אתם יודעים איך זה אצל מכורים-לשעבר. לא משנה כמה שנים הם נקיים. תנו להם את המקום והנסיבות המתאימות, ובשנייה הם לחלוטין בתוך העניין במלוא הקיטור.

וכך היה. איך שהגיע הזמן להתארגן ולצאת, חזרתי לפעול על טייס אוטומטי. בחירת הבגדים הכי נוחים (מכנסיים-חמש-שמיניות, גופייה או חולצה רפויה במקצת, כי אלו הצמודות מפריעות לזרוק), חבישת הקרסול, הקשירה המקפידה במיוחד של השרוכים כדי שכף הרגל לא תזוז בתוך הנעל וכו' וכו'. בדיוק כמו בימי הפועל רמת דוד המיתולוגית, עת התכוננתי לעוד מפגש פסגה מול הפועל מעוז חיים או בית"ר קרית ים.

בשעה היעודה הגענו למגרש, ומיד הסתבר לי שאכן הוא קטנטן, קומפקטי ועם זאת עושה את העבודה. ממש ארל בויקינס של מגרשי הכדורסל. חמישה-שישה צעדים לכל כיוון מספיקים לחלוטין כדי לכסות את כל מחצית שטחו עליה שיחקנו ("שיחקנו" זו מלה גדולה. "התרוצצנו אנה ואנה ללא מטרה נראית לעין" נראה לי מדויק יותר), כאשר אין נקודה על פני שטח זה ממנה ממש קשה לזרוק. הכל בהישג יד.

אחרי אי אלו דקות של איפוס כוונות וגירוד אינטנסיבי של חלודה, הסתבר שחלק לא מבוטל מהיסודות עדיין נותרו בדי.אן.איי. הקליעה מבחוץ, שניים-שלושה מוּבים בתוך הצבע, הפייד-אוויי סטייל קווין מקהייל שסיגלתי אחרי שנים של אימונים, הכל עדיין כאן ברמה כזו או אחרת. אמנם בדרך כלל אחרת, אבל מה זה חשוב. בתום שעה ומשהו של ניצחונות בלבד במשחקונים של עד 10 נקודות בכל פעם, לא היה מנוס מלקבוע שעוד שניים שלושה מפגשים כאלה, ואני עלול לחזור להיות אותו שחקן, עליו רבו בשעתו מכבי והפועל חיפה (מכבי עשו הכל כדי שאשחק בהפועל, ולהפך כמובן).

אבל עזבו את כל זה. אי שם בתחילת גיבוב המלים הזה הזכרתי תובנה חשובה אליה הגעתי, והנה היא לפניכם. הרי זהו ממש הפתרון לכל בעיותיהן, או לפחות רובן, של כל מיני קבוצות ישראליות ואחרות - מגרש קטן!

קחו למשל את מכבי תל אביב. ובאמת למשל, כי הדברים נכונים לעוד הרבה יותר מקבוצה אחת בארץ. תנו להם מגרש קטן, ואיש לא יצטרך לדרוש מהחבר פייזר לשמור, משום שעצם נוכחותו מתחת לסל תספיק כדי לאטום הרמטית את הצבע כולו, לאורך ולרוחב, ובעצם גם לעומק. כנ"ל לגבי וויצ'יץ', באטיסטה ושאר הגבוהים.

במגרש קטן וצפוף מאוד, לא יהיה צורך ביכולותיו וטעם בנוכחותו של ורטיגו ביינום, אז הוא פשוט לא יהיה נוכח, ועוד בעיה נפתרה לה בשנייה וחצי. בלות'נטל יוכל לזרוק בלי לחשוב מכל נקודה על המגרש (אוקיי, אתם צודקים, הוא כבר עושה את זה ממילא. ירדנו ממנו), דריק שארפ יוכל ללחוץ ולהלחיץ בלי לרוץ יותר משלושה צעדים בכל פעם, והנה לכם פתרון הולם לגילו המתקדם, גם טל בורשטיין, שיחלים במהרה בימינו אמן, לא יצטרך לאמץ מדי את רגליו המתאוששות וכן הלאה וכן הלאה.

אי לכך ובהתאם לזאת, יועתקו המשחקים לאלתר לחצר בית הספר "החשמונאים" ברמת גן, ויפה משחק בית אחד קודם. כל החלטה אחרת, והמדור מסיר את אחריותו מהנושא מיד ובדיעבד. אל תגידו שלא אמרנו.

shaharhermelin@gmail.com