אתמול בערב, לגמרי אאוט אוף דה בלו, נזכרתי בחבר מייקל לאון, הלא הוא מ.ל קאר. הוא כיום בן 57, ובעל מניות בשארלוט בובקאטס, אבל בזיכרון הקולקטיבי של רוב חובבי ה-NBA, במיוחד של אוהדי בוסטון, הוא ייזכר לעולם בתור שני דברים: המאמן עם הרקורד הגרוע ביותר בתולדות הסלטיקס, אבל עוד לפני כן - כאיש עם המגבת מהבוסטון גארדן.

מ.ל היה גארד-פורוורד בגובה שני מטר פחות או יותר, חזק פיזית ובעל קליעה טובה. את הקריירה המקצוענית שלו, תאמינו או לא, הוא החל דווקא בישראל. באמצע שנות ה-70' הסתובבה כאן קבוצה אמריקאית בשם "איזראל סַבְּרֶס", שאם אני זוכר נכון (בכל זאת, הייתי כולה בן עשר) היתה אמורה להיות מעין גרסה מקומית של הארלם גלובטרוטרס. קבוצה של משחקי ראווה ותו לא. קאר היה אחד מכוכבי הקבוצה הזו, שכמובן לא שרדה יותר משנה או משהו כזה. אחר כך הוא עבר בסנט לואיס ובדטרויט פיסטונס, עד שנחת בבוסטון.

המספרים שלו יותר ממכובדים. 16.5 נקודות, 7.5 ריבאונדים ו-3.3 אסיסטים על פני עשר שנות משחק ב-NBA, לרבות שתי אליפויות עם הסלטיקס (81', 84'), הם משהו שרוב השחקנים היו חותמים עליו בעיניים עצומות. לזכותו יעמדו לעד החטיפה והדאנק האדיר שעזרו לסלטיקס לנצח את משחק מספר 4 בגמר הפלייאוף 84' מול הלייקרס (ובסופו של דבר את הסדרה כולה בשבעה משחקים), אבל העניין הוא שהרבה יותר אנשים זוכרים אותו בגלל המגבת.

בכל רגע ורגע בו לא היה על הפרקט, שימש קאר קצין ההווי, הבידור והמוראל של הסלטיקס. חמוש במגבת לבנה, נהג לקפוץ על רגליו לאחר כל מהלך גדול של הירוקים (בעצם, גם אחרי כל מהלך קטן), לנופף בהתלהבות ולהטריף את השחקנים ואת הגארדן כולו. הוא היה מסוגל, ואף עשה זאת, בכל מצב נתון, כולל פיגור של 20 הפרש ארבע שניות לסיום. מצב רוח טוב תמידי ובלתי ניתן לשינוי. בדיוק כמו שהגדיר גברי את פולי ז"ל במערכון הגששי המיתולוגי "חכם מיימון" - בלתי עציב.

ולמה נזכרתי במ.ל. קאר? בזכות מרכוס סלוטר, כמובן. לא משנה מה קורה, מתי קורה, למה קורה ואיך קורה - האיש חי בעולם שמח וטוב לב משל עצמו. עולם המורכב כולו - כך אני מניח מאחר שטרם דיסקסתי איתו את הנושא - ממוסיקה וריקודים קופצניים ועליזים, שמש זורחת בשמיים כחולים, ציפורים מצייצות, פרחים בשלל צבעים, רינה, גילה, דיצה וחדווה. משהו שלא ייאמן ואף לא יתואר.

עזבו רגע את הקטע המקצועי. אין ספק שהאיש אתלט, וגם ברור שהוא למד לא מעט כדורסל. אני לגמרי לא סגור על זה שהוא הפתרון למה שירושלים חיפשה בצבע, אבל לא בגין זה התכנסתי. מה זה בדיוק העניין הזה עם השמחה הבלתי פוסקת? ברור שהקסם האישי והנחמדות הבלתי פוסקת שלו עדיפים על פני הקשיחות הנצחית והמאיימת של, נאמר, ראדיסב צ'ורצ'יץ', אבל ראבאק - לכל דבר יש גבול.

מובילים, מפגרים, המצב מצוין, המצב קשה, גארבג' טיים, מתח שיא - האיש בשלו, ואני חייב לומר שבאופן אישי זה אפילו קצת מעצבן לפעמים. הקבוצה רצה? יש מומנטום? קלעת נקודת עונשין מנצחת? מצוין, יש סיבה לשיר ולרקוד. כשלא הולך, לעומת זאת, במיוחד אם זה כולל יכולת בינונית ומטה מצדך, שלא לומר ומטה ומטה, העם מצפה לנחישות ולטירוף בעיניים, לא לגרסה המלחאית של פסטיבל המחולות בכרמיאל.

אם לחזור לרגע למ.ל קאר, השמועה טוענת שהדבר היחיד שמחק לו את החיוך מהפרצוף היתה עונת 1996-7, בה הוביל (הוביל? דירדר!) את הסלטיקס למאזן של 67-15, המחריד ביותר בהיסטוריה המפוארת של המועדון. הבה ונאחל לסלוטר שלעולם לא יידע ימים עגומים שכאלה, אבל שנשמח אם שמחתו תשמור על קשר רציף וטוב יותר עם המציאות.

ובאותו עניין ממש

לפני כמה לילות, בעת שנסיכה ב' התקשתה לישון עקב וירוס בטן נבזי במיוחד, ניסיתי להרדים אותה עליי, ותוך כדי כך זיפזפתי בין ערוצי הספורט. בּוּם - חמש פלוס גולד משדר את הלייקרס מול הסלטיקס בגארדן, משחק מספר ארבע בגמר 1987 (כשהלייקרס מובילים 1:2 בסדרה), מגדולי הקלאסיקות של כל הזמנים.

יא-אללה, איזה משחק זה היה. איזו סדרה זו היתה. שתיים מהקבוצות הכי גדולות בהיסטוריה ראש בראש. קארים (כבר בן 40 אבל עדיין יעיל להפחיד), מג'יק, וורת'י, ביירון סקוט, ראמביס, מייקל קופר ומייקל תומפסון מכאן, בירד, מקהייל, פאריש, איינג' ודניס ג'ונסון המנוח משם. מ.ל קאר כבר לא, אבל למי אכפת.

רוב המשחק ביתרון מוחלט של הסלטיקס, כולל 16 הפרש בהפסקה. שלוש ומשהו דקות לסיום בוסטון עדיין ביתרון 96:103. גמור? הצחקתם. שמונה אפס של הלייקרס, השתיים האחרונות של קארים מאסיסט גדול של מג'יק חצי דקה לסוף והופ - 103:104 לאל.איי. בהתקפה הבאה של הסלטיקס מצליח בירד - שהיה די חושך מצרים במשחק הזה מבחינת הקליעה לברוח לוורת'י ולקבור שלשת ענק מהפינה. 104:106 בוסטון. 12 שניות נשארו.

הלייקרס הולכים לקארים שנעצר בעבירה. הראשונה בפנים, השנייה בחוץ. מקהייל ומייקל תומפסון נאבקים על הכדור החוזר שיוצא החוצה. מה אומר אדון שופט? כדור של הלייקרס. האחריות נופלת על מג'יק, שבאחד המהלכים המפורסמים והגדולים בהיסטוריה, נכנס לצבע ומעל הידיים המושטות של פאריש ומקהייל מבצע את מה שהגדיר אחר כך כ"ג'וניור-ג'וניור סקיי הוק". רק רשת. 106:107 ללייקרס. זריקת ייאוש אחרונה של בירד פוגעת בטבעת ועפה החוצה. גיים אובר.

פשששש, אני אומר לעצמי בלב (נסיכה ב' רק עכשיו הצליחה להירדם. אולי היתה במתח לראות מי ינצח), לא משנה כמה פעמים ראיתי אותו כבר - איזה משחק. א-י-ז-ה מ-ש-ח-ק. עובר לערוץ אחר. שידור חוזר של משהו מליגת העל לנשים. סוגר את הטלוויזיה. עם כל הכבוד, יש גבול כמה חד יכול להיות מעבר, לא ככה?

shaharhermelin@gmail.com