המלכה-האם ואני היינו באילת בסוף השבוע. סופשבוע מאורגן מטעם העבודה שלה. מאורגן היא מלת המפתח כאן, ואף מן הראוי להוסיף לה, ובגדול, את אחותה "למופת". משהו כמו 3,000 עובדים ובני/בנות זוגם, שתוקתקו מפעילות לאירוע להופעה וכן הלאה בהשקעה וביעילות אין קץ. גם המלון היה מצוין ובקיצור רב - שווה ומומלץ ביותר.

מבחינתנו האישית והאגואיסטית, גולת הכותרת של סוף השבוע היתה העובדה שלאור השארתן של הנסיכות עם הסבא והסבתא - הצלחנו לישון עשר (ובספרות: 10) שעות רצוף. אירוע שכמותו לא התרחש כבר הרבה מאוד זמן. במפתיע, התעלמה העיר הדרומית מהאירוע ההיסטורי, והעדיפה להתעדכן במשהו איזוטרי הרבה יותר - אירוח הטריאתלון הנועל את שנת 2007 במסגרת סבב גביע העולם.

ראינו אותם בכל מקום מהרגע שנחתנו באילת: אתלטים מעשרות מדינות, בכל הגדלים והצבעים, שוחים במי הים (הקרים עד מאוד, אגב), או גומאים קילומטרים על אופניהם ובריצה לאורך כביש הערבה וברחבי העיר. בשישי היו מקצים לחובבים ולצעירים, ובשבת יצאו המקצוענים לקילומטר וחצי שחייה, 40 ק"מ רכיבה ו-10 ק"מ ריצה. את פירוט המנצחים ותוצאותיהם תמצאו במקומות אחרים (הישראלים דורגו די נמוך, במפתיע או שלא). אותי משך עניין הסבל.

אני אוהב כדורסל. מאוד מאוד אוהב. קרוב ל-40 שנה חלפו מאז שאחזתי בכדור הכתום הראשון שמצאתי ("סופר K" מגומי, אם זה מאוד מעניין אתכם, מי חלם בכלל על כדור מעור אז?), ואני לא מצליח להעלות בדעתי אפילו פעם אחת שמגרש הכדורסל גרם לי סבל. אפילו בימים בהם נחלו הקבוצות בהן שיחקתי תבוסות - כולל אחת מחפירה במיוחד של שבעים ומשהו הפרש להפועל חיפה של מוטי אמישה, אלון אופיר ודורון קסקי במסגרת הליגה לנוער - מגרש הכדורסל תמיד היה עבורי מוקד של אדרנלין והנאה. כיף אחד גדול מעצם השהייה בו.

הטריאתלון מקוטלג אצלי בין הענפים "גורמי הסבל", יחד עם ריצת המרתון, ההליכה ל-20 ול-50 ק"מ, החתירה בסירות, ההיאבקות בסגנון יווני-רומי, הרמת המשקולות ועוד כמה וכמה. לפחות על פי צילומי הטלוויזיה, יותר מדי אנשים שעוסקים במקצועות הללו נראים במהלך התחרויות כאילו סבל העולם כולו מונח על כתפיהם השריריות. שלא לדבר על המקרים החריגים אליהם נקלעים חלק מהמשתתפים, כמו זה של רצת המרתון השוויצרית גבי אנדרסון-שייס.

הרבה רגעים ספורטיביים אדירים ידעה אולימפיאדת לוס אנג'לס 84'. קרל לואיס זכה בארבע מדליות זהב ושיחזר את הישגו של ג'סי אוואנס האגדי, מייקל ג'ורדן נחשף לראשונה לעולם הרחב, כשהוביל את ארה"ב לזכייה במקום הראשון, שיאי עולם נשברו בבריכה ובענפים נוספים, אבל התמונה שתיזכר יותר מכל מאותם 16 יום היתה של אנדרסון-שייס.

אי שם לאורך המסלול, היא לא רק הגיעה למצב של אפיסת כוחות מוחלטת, אלא גם התייבשה. איכשהו, כאשר היא כמעט ולא יודעת איפה היא נמצאת ומנווטת על פי אינסטינקטים ותו לא, היא הצליחה להגיע אל קו הגמר כאשר היא נעה ונדה כשיכורה על פני המטרים האחרונים של המסלול, ולבסוף מתמוטטת בזרועותיהם של אנשי הצוות הרפואי. פשוט צער בעלי חיים.

מבט מקרוב על לא מעטים מהטריאתלטים ששטפו את רחובות אילת, רק חיזק את ההערכה כי הם סובלים. פנים מעוותות מכאבים וממאמץ, שרירים שנמתחים עד למקסימום, לפעמים נדמה היה שהרגליים כבר לא נושאות אותם אלא רק כוח האנרציה, ובסך הכל עושה רושם שממש, אבל ממש לא כיף להם. מאחר שמעולם לא עסקתי, וגם אין סיכוי שאעסוק בטריאתלון (וגם לא במרתון, הליכה ל-20 ול-50 ק"מ, חתירה בסירות, היאבקות בסגנון יווני-רומי והרמת המשקולות), תהיתי האם רק נדמה לי, או שזה אכן המצב.

מרי, תריאתלטית בריטית שהתאכסנה באותו מלון כמונו, ענתה חלקית על העניין. זה אכן מאמץ פיזי אדיר, היא אמרה בתשובה להתעניינותי הזהירה, וישנם לא מעט רגעים במהלך תחרות בהם בא לך פשוט לעצור, אבל האתגר גדול מכל כאב. אישית, אני פשוט זורמת וחושבת על שני דברים: קו הגמר ובייג'ין. לא מעניין אותי כלום חוץ מלסיים את המסלול, כאשר ברקע הסיכוי הלא רע שעדיין יש לי להיכלל בסגל הסופי לאולימפיאדה.

ואם, חס וחלילה, לא תשיגי את הקריטריון? שאלתי. אני רק בת 21, כך שגם לונדון 2012 היא מטרה ריאלית, היא אומרת. כרגע, אין דבר שאני אוהבת יותר, שמתאים לי ומעניין אותי יותר מטריאתלון, אבל נראה מה יהיה. שיהיה בהצלחה, אמרתי, אבל ברשותך אני אשאר עם הכדורסל, לפחות עד היום בו מישהו יוכל לדבר על שואו-טיים בטריאתלון.

shaharhermelin@gmail.com