היה יום קשה להחריד אתמול. לא אכניס אתכם לזה יותר תמיד מלבד זה: במשך ארבע שעות ורבע הייתי לבד עם תומר סלע חסר התקדים, והוא הרג אותי לגמרי. בלי ספק בכלל הקטע הכי בעייתי שהיה לי עד עכשיו מאז שהילד נולד.

לבד, חסר אונים, בלי יכולת לעשות שום דבר מועיל. מתוך ארבע שעות הוא בכה בערך שעתיים וחצי, שעה נוספת הוא בכה עוד יותר חזק וחצי שעה הוא שתק והביט בי בעיניו היפות, מתלונן: "מה אני אשם שאתה כזה אהבל ולא מבין מה אני רוצה?"

ולא ששאלתי אותו בכל הצורות מה הוא רוצה. בעדינות, עוד יותר בעדינות. בכעס, ועוד יותר בכעס. לא עזר. הילד היה רעב בטירוף ולא היה מוכן להכניס לפה את הבקבוק עם הסימילאק. הוא המשיך להיאבק בבד החולצה שלי תוך חיפוש מתמיד אחר פיטמה טבעית.

"אבל אין לי סיסי, תומר, אין לי סיסי, אני לא אמא", הסברתי לו תוך שאני מאמץ את שפת הילדים והופך כל צ' ל-ס'. זה לא עזר. הוא רק בכה יותר.

עדיין תחת הקושי הניכר מאוד הזה (עבדתי על עצמי חזק כדי לא להתפרץ על מי שייכנס דרך הדלת ארבע שעות יותר מאוחר, בסך הכל הלכו לראות הצגה של חנוכה, הם בטח לא אשמים), אני יושב וכותב עכשיו. בקלות אני עושה לכם מזה אייטמון לתפארת, אבל עזבו. אתר כדורסל, לא?

נישאר בכדורסל.

אז את פרייבורג לא ראיתי (אם כי קיוויתי לתפוס בפעולה את קן ג'ונסון, שאני עוקב אחריו כבר שנים מרחוק), ולגבי הפועל ירושלים הצלחתי לחלץ בקושי את הרבע האחרון. בכל זאת, כל כך טעון ושחוק ומותש הייתי אחרי ארבע השעות האלה, שהייתי מוכרח לקחת איזה סיבוב בחוץ לשאוף קצת אוויר. נשים הן גיבורות, אני אומר לכם. ואנחנו, אין לנו מושג.

ברבע לעשר ניסיתי עוד לכתוב קצת על אריס סלוניקי ל-ONE האתר ולהספיק גם את הכתבה לבלייזר, אבל איפפפפה, לא היה סיכוי. נעצמו לי העיניים מול המחשב והסתובב לי הראש. הילד פשוט מחק אותי אתמול. לא היתה ברירה אלא לקחת החלטה: לישון עכשיו, לעבוד בלילה. רבע לעשר ואני במיטה, צונח. "תעירי אותי באחת עשרה וחצי", דרשתי בתוקף מרעיית הנשיא המפורקת בפני עצמה. בתכנון היה לראות חמישיות ואחר כך להתלבט אם להמשיך ללילה ארוך, או לקום מוקדם מאוד בבוקר ולהרביץ הספקים מהירים יען כי הדד-ליינים לוחצים.

לא זוכר אם היא ענתה לי בכלל. תוך שתי דקות, באופן מאוד נדיר עבור נשיא ששנתו נודדת בדרך כלל, כבר הייתי בעולם של שינה עמוקה.

היא לא העירה. שכחה או משהו, אולי לא שמעה. התעוררתי מעצמי כנראה, בדיוק באחת עשרה וחצי. איזו כבדות, איזו עייפות. "מה את אומרת, לקום עכשיו ולעבוד, או לנסות ולהירדם עד הבוקר וזהו?", שאלתי אותה והיא, באדישות מוחלטת גררה את עצמה אל המיטה ואמרה בחוסר התחשבות ובקרירות מופגנת. "לא יודעת, לי אין את הבחירות האלה. לילה טוב".

הבטתי בה.

לא, בעצם לא הבטתי.

הלכתי לראות חמישיות.

מסטול מעייפות ישבתי לראות את שלח טרי כהרגלו, את אביב "נדמה לי" לביא ואת שימי השמן בבטן יש לו בן. ואני אומר לכם: בדרך כלל יש לי ביקורת, אבל הפעם כל כך נהניתי. לאללה נהניתי. ותיכף ההסברים.

האמת, זה התחיל בצליעות די אופייניות. 'נדמה לי' פתח ואמר, שגליל הפסידה לשוויצרים והפועל ירושלים הפסידה בצ'כיה. איזה צ'כיה, מה צ'כיה? פולנים, הלו, פולנים. גם מנצחים וגם אתה עדיין לא יודע איפה זה ז'גורז'לץ'? (בחו"כ לעצמי: מאוחר יותר הבנתי באמצעות העיתון של המדינה והקורא עומר ה. שהמשחק התקיים בצ'כיה, כי האולם הביתי של הפולנים לא אושר או משהו. הכבוד לאביב 'נדמה לי' לביא).

אחר כך שלח העלה שאלה, אם המשחקים הסמוכים מדי - ליגה ובתוך יומיים יול"ב – הם גורם מפריע או בעייתי. שימי אמר שזה בולשיט וגם שלח הצטרף. הנה, הוא אמר, זה תקף גם לגבי טורוב ז'גורז'לץ' ששיחקו נגד סופוט בליגה הפולנית ביום ראשון, עשו נסיעה רחבי פולין והגיעו לשחק נגד ירושלים.

הם שיחקו בשבת, שלח. בשבת.

בקיצור, חשבתי שזה הולך לכיוון הזה שבו הם יושבים ואני מתבאס מחוסר הדיוק שמפריע לי, יען כי פדנט אנוכי. ואנוכי פדנט. בהמשך גם היתה איזו פאלטה של נדמה לי, שזרק בתמימות לאלי קנטי משהו על כך שהוא לא אימן בליגת העל יותר עשור וגרם ל"טורקי" החביב צמרמורות עזות, יען כי אימן עוד בעשור הנוכחי בבני-הרצליה ולא רק בה. ההיעדרות שלו היא של חמש שנים ולא של יותר עשור. ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שאביב לביא האדים קצת.

אבל העסק נכנס בסופו של דבר לקצב טוב. שמעון מזרחי אמנם הופיע לראיון ועשה הכל כדי להשליט את קצב המשחק שהוא רגיל אליו. הוא העדיף להתראיין מסודר על חצי מגרש תוך דרור איטי ובטוח שמגן על הכדור, שחלילה לא יילך לאיבוד כמו שקורה לביינום, אבל החבר'ה באו מיומנים מהבית ובכל פעם שנדמה היה להם (והרי אלה חבר'ה שנדמה להם לא מעט), ששמעל'ה מושך קצת יותר מדי לכיוון הסחרחורת הבלתי מסתיימת של התשובות שלו, הם קטעו ועברו לשאלת המשך, או חתכו לנושא אחר.

זה היה נאה כרפאל בעיניי. תרגולת נאה והפגנת יומנות לא רעה בכלל.

האולפן פחות משך אותי בהשוואה לשתי הברקות גדולות. הראשונה, פינת 60 שניות עם מיסטי וויליאמס מבנות השרון, שהתברר שהיא הבת של צ'אבי צ'קר.

הבת של צ'אבי צ'קר משחקת בישראל!

נאה.

והאמת, גם היא נאה.

אני די משוכנע שאחת מהאחיות קלינגר כבר פרסמה את הפרט הזה בספסל מתישהו, אבל אני לא מספיק חזק בתחום ולא עקבתי. זו היתה הפעם הראשונה שאני שומע על הקשר בין מיסטי לצ'קר ומעכשיו, בלי קשר בכלל לרמת המשחק של מיסטי או של בנות השרון, הן מצאו להן אוהד נוסף. מרחוק, מרחוק, אני לא מתכוון להופיע באולם פתאום.

קבלו כאן את צ'אבי צ'קר האגדי
בשיר שאין אחד שלא מכיר.

הקטע השני היה בדיוק נגיעה במקומות שחסרים לנו מהם. ראיון עם אלכסנדר פטרוביץ' על דראז'ן ועל הימים ההם. קודם כל, אף פעם לא משעמם ותמיד מרטיט לדבר על דראז'ן ולראות תמונות שלו משחק, או בכי של חברים ושחקני עבר על קברו.

אחר כך, וזה לא פחות משמעותי בעיניי, לשמוע את אלכסנדר מדבר. גורם כדורסל מאירופה שמדבר ומתראיין, בטח שם נודע כמו פטרוביץ' האח, הוא מסוג הדברים שאין לנו מספיק בתקשורת כאן. כמה שחקנים ומאמנים שיש להם סיפור או שם נוחתים כאן שבוע אחר שבוע, וכמה מעט אנחנו שומעים מהם. כמעט שלא תמצאו ראיונות עם דמויות כדורסל מפוארות שמגיעות לכאן לעיתים די מזומנות.

פטרוביץ' זרק שם איזה משפט ענק. כל כך פשוט, אבל כזה שאף פעם לא חשבתי עליו. "פעם", הוא אמר, "הכדורסל היה מזוהה עם שחקנים. היום הוא מזוהה עם מאמנים". תחשבו על זה. או יותר טוב, חפשו את השידור החוזר. ערוץ הספורט ודאי מציף את הערוצים שלו בכאלה. אני מוכן להתחייב שלא תהיה לכם בעיה לאתר אותו.

בקיצור, נהניתי מאוד גם אם הייתי רצוץ בטירוף. בדרך למחשב חלפתי על פני העריסה של תומר סלע הישן. הבטתי בקרחתו המענגת ובפני המלאך שלו ורק שאלה אחת היתה לי: כוס אוחתכ אתה, ילד, למה לא יכולת לישון ככה לפחות בחצי מתוך ארבע השעות שהיינו ביחד?".

איזה אליל, יא אולוהים.