לא נהוג לעשות זאת, אבל רגע, זה אתר שלי או לא אתר שלי? תשובתכם נאה בעיניי. ולפיכך, ובעיקר על שום כך ומפני כך, אני מחזיר אתכם לאייטמון עולץ שכתבתי כאן לפני שבוע. וכה נכתב אז אחרי הניצחון על זאדאר:

"הקטע עם מרקוס סלוטר היה מטורף לגמרי. כמה דקות לסוף האיש יושב במנותק משאר הקבוצה, לא מתקרב להקשיב לפסק הזמן ושר שירים לעצמו בפנים קפואות. יש רק שתי אפשרויות: או שהוא סוג של עב"מ, או שהוא כל כך נפגע ונעלב שלא קיבל מספיק דקות (או שזרקו אותו לספסל, לא יודע מה קרה במחצית הראשונה), שהוא הלביש על עצמו מסכה של אחד שמצפצף על כולם.

כשדן שמיר היה צריך אותו למהלך או שניים האחרונים, הוא פשוט ניגש ומשך לו ביד כדי שיתקרב ויקשיב להוראות. סלוטר התקרב בחוסר חשק די מופגן והטה ראש כדי להקשיב להנחיות, לא ממש רצה להיות שותף. גם אחרי הניצחון מזריקת עונשין שלו החגיגות המפורסמות שלו היו די מאופקות במשך דקה או שתיים, עד שבסופו של דבר משהו התפרק מבפנים וסלוטר הבין שאין טעם להמשיך ולהיות ילד נעלב ובכיין. בסופו של דבר, הוא היה שותף ואחראי למהלך המנצח. אם עכשיו לא יחגוג כמו שצריך, מתי כן?

אני מביט בדן שמיר במהלך פסקי הזמן ושם לב שרואה החשבון הזה (אין מה לעשות, ככה הוא נראה) שומר על קור רוח יוצא דופן. לפעמים זה אפילו נשמע מוגזם מהצד. הוא מדבר באותם טונים, כמעט שלא מאבד ריכוז וזה כשמלחה בשיגעון והרעש מסביב מטמטם חושים. לא שמעתי ממנו שאגת אודרוב אחת. אז איך בדיוק אומרים שהוא חניך של רבי פנחס הגרשוני? תודו שלא חשבתם על זה.

אל תתפלאו אם דן שמיר יתעורר באחד הלילות הקרובים וכולו מכוסה זיעה קר. הוא חלם שארנולד נותן סתם משחק של 15 נקודות ו-4 ריבאונדים ב-48% מהשדה ואין לו פתרונות, כי בחלומו כולם יושבים על הספסל, מנותקים כמו סלוטר, ועושים את עצמם שרים שירים. רוברסון, קארי, והנה - גם סלוטר שם. איזה סיוט נורא".

עד כאן מה שנכתב אז.

וואלאק, שוטה הנבואה.

עבר שבוע בלבד מאז המשחק ההוא והנה המצלמה אי-שם מתעדת באופן כל כך טוב ומוצלח את פסק הזמן הירושלמי ברבע האחרון, מזווית צדדית במיוחד. רואים שם את רואה החשבון המכובד (סתם כינוי שאולי יתפוס ואולי לא, בדרך כלל אני מחזיק ממנו מאוד), מסביר לחניכים בכריעת הברכיים האופיינית לו
כיצד ליישם בשטח תרגילי חשבון פשוטים.

ואז, קרוב למצלמה, בפרופיל, אפשר פתאום לשים לב לשתי דמויות כהות-משהו בוהות בעתיד השחור משחור של הקבוצה במשחק הספציפי, או אולי בעתידם הלא-משהו-בכלל במשחק הזה. אלה היו – חוש נבואי או לא – מרקוס סלוטר וראמל קארי. יכול להיות שאם המצלמה היתה מכוונת היטב, גם אדון אוסקר-רוברטסון-או-מה קוראים-אותו היה נקלט בדיוק באותה פוזה ממש (או שמא האיש היה על המגרש באותו זמן? רק האל הטוב זוכר).

ולא רק זה, גם ארנולד, כן? 14 נקודות ואפילו לא ריבאונד אחד זה הכי קרוב למה שתואר שם קודם. באמת לא האמנתי שזה יגיע כל כך מהר. לא האמנתי שזה יגיע בכלל. בקיצור, חוש נבואי משהו.

הלאה. יש המשך.

לא יודע למה, איך ומה, קצת יותר מאוחר עבר בי פתאום הבזק שאמנם אין לאשרו כחוש נבואי, אבל בפירוש נתן מכה מסוימת בבטן. שליימ'ה שרף היה מגדיר את זה ככה: ירושלים לא תגיע לגמר הפיינל פור, לא תגיע.

משהו לא בסדר שם, משהו לא עובד. ברוב המשחקים שיוכרעו דרך הגנה, הקבוצה הזו לא תצליח לשרוד. עניין של תחושה שמסתמכת על קטעי משחק, כמובן. יכול להיות שרואה החשבון מעביר לחניכיו תרגילי מתמטיקה מסובכים מדי וכל כך קשים לקליטה, עד שחבר'ה עולצים-ביסודם-אלה נתפסים כשמבטם הוזה וזגוגי לחלוטין.

יש לברר את הנושא אחת ולתמיד כדי לחדד את הפרטים, אם לא את תשומת לבם של השחקנים עצמם. וכך או אחרת, אחרת או כך, אולי זה בחסות הניצחון של בני השרון על מכבי ת"א ובמקביל ההפסד של ירושלים לפולנים, אני הולך עם זה: ירושלים לא בגמר השנה. ותודו שזה הימור לא פשוט.

מקסימום, יגיש לי רואה החשבון בתום העונה העתק נזיפה וטפסי מילוי דו"ח שנתי.