הבן של סטיב ברט בא לשחק באשקלון ושיהיה בריא, זה קודם כל, אבל מיהו ומהו ליד אבא שלו? אבא שלו היה פה בימים שעליהם נהוג לומר: "כשעוד היה כאן כדורסל".

הוא שיחק במכבי ראשל"צ שנשלטה באותם ימים בידי שני אנשים: היו"ר האגדי יצחק פרי ומשה שמאי, נציג הסיפרה בראשל"צ וסביבותיה. זו היתה ראשל"צ שאחרי ימי התום של מיקי ברקוביץ', חיים זלוטיקמן, ריצ'י רלפורד, ג'ינו בנקס, אנדרה ספנסר ומוטי ארואסטי – לא על פי הסדר הזה.

אבל זו היתה גם ראשל"צ שלא רצתה להיות בינונית וניסתה בכל הכוח לחזור לאותם ימים דרך כסף גדול והחתמתו של פיני גרשון, שכמה חודשים לפני כן זכה באליפות עם גליל עליון. אז, למרות ההצטופפות הקבועה סביבו של חסידי המשיח-משיח-משיח בכפר בלום, הוא עוד לא היה רבי פנחס הגרשוני אלא רק פיני גרשון. מקסימום קראו לו הדובון או משהו. אבל היתה לו הילה של מלך-מלכים, כי כמה מאמנים לקחו אליפות שלא במסגרת מכבי ת"א?

אז גרשון הלך לכסף הגדול שראשל"צ גייסה. אולי גם הרגיש שלא יוכל לחזור על אותו הישג עם גליל עליון, ושמיצה את עצמו שם. אלא שהאל הטוב השקיף מלמעלה ודפק לו את העסק: אחרי 13 מחזורים גרשון כבר לא היה שם. הסתבך עם פרי או משהו. ויכול להיות שגם ידו של שמאי, כאיש החזק מספר 2 בעיר ובסביבותיה, היתה במעל הגם שבחור טוב ומצוין הוא. היה ונשאר.

עוד לפני כן, כדי לעשות לעצמו עונה קלה ולגרום לסיכוי לחייך, ראשל"צ וגרשון הביאו שני זרים פגזיים במיוחד על הנייר, נאמנים לחשיבה המסורתית שכמה שתשים יותר כסף ככה יהיה יותר טוב ויותר מוצלח. קווין מגי חזר לארץ לקראת סוף הקריירה כשמאחוריו תחנות ביוון, ספרד ואיטליה שלא לדבר על אותן שש עונות במכבי ת"א, וסטיב ברט הגיע אחרי קריירת NBA והשעיה לצמיתות מהליגה היוונית בגלל שימוש בסמים.

זה היה שילוב של 40 נקודות במשחק עוד לפני הג'אמפ הראשון. בפועל, זה היה אפילו יותר מזה. ברט האבא סגר עונה של 26 נקודות ומשהו, מגי עשה 18 ומשהו, והנה לכם 45. בסוף, אחרי שגרשון הלך ובא ויינקרנץ, זה נגמר במקום שביעי. במונחים של אז, לא שיש לי עכשיו זמן לבדוק, זה היה פלייאוף תחתון. וראשל"צ, שחשבה שתעשה בוודאות 1-4 ויותר מזה, התמודדה רוב העונה עם כותרות עוקצניות על המשכורת חסרת התקדים שהעבירה לחשבון הבנק של מגי (סדר גודל של חצי מיליון דולר).

אם לוקחים בחשבון שגם דזי בארמור היה בסגל ההוא, כנראה שלא היה פשוט להשתלט על העסק. הרבה אני לא זוכר, כבר עברו מספיק שנים, אבל כמה דברים בכל זאת כן: את קווין מגי שותה מיץ תפוזים במסיבת העיתונאים של פתיחת העונה; את ההצהרות על אליפות; את זה שקווין הזכיר את יכולתו מימי מכבי ת"א, אבל עשה קצת פחות בכל אלמנט לעומת בימיו במכבי ת"א ונראה פחות מפחיד ואגדי. ואת הקרחת המבהיקה של סטיב ברט, שמאמן היום איזו קבוצת ראווה של AND1, אני גם זוכר.

חצי עונה עברה עד שלמדו להגות נכון את שמו. עוד חצי עונה עברה עד ששחקנים קיבלו ממנו כדור. סתם, האמת שהוא ידע למסור ועשה את זה לא רע בכלל, אבל האיש פשוט לא סמך על אחרים. ורוב הזמן הוא צדק, אבל גם איבד יותר מדי והלך עם ראש בקיר. בקיצור, סקורר מופלא וטיפוסי לסוג הזה של הסקוררים, כבר לפני 14 שנים. מין דייויד אנקראם, רק הרבה יותר פוינט גארד משוטינג גארד. בדיוק מסוג השחקנים שיגידו לכם אחרי משחק: "החטאתי, אבל לא נורא. במשחק הבא שוב אקח את אותה זריקה". במונחים של היום ובחשיבה עדכנית די ברור, שביינום, ג'נקינס והווווו וויל סולומון לא המציאו שום דבר.

והבן שלו? אהה, עזבו. תראו אותו כבר כאן. סקורר טוב, זה כן, אבל יכול לצחצח את הנעליים לאבא שלו.