לפחות ארבע פעמים בשבועיים האחרונים יצא לי לשמוע במו אוזניי איזה שהוא מאמן או יו"ר, ומדובר ביותר מאדם אחד, אומר לתקשורת משהו בנוסח: "אני יודע בדיוק מה לא בסדר, וגם איך לתקן את זה בעתיד". מאמנים יקרים, איך לומר את זה בעדינות, זו אחת האמירות היותר דביליות שאתם יכולים להוציא מתחת ידיכם, או לשונכם.

הרי אם אתה יודע מה לא בסדר, למה זה עדיין לא בסדר? ולמה לחכות לעתיד? למה לא תיקנת את זה עד היום? לא יודע מה איתכם, אבל אותי אמירות כאלו מצחיקות ומקוממות בו זמנית. מצחיקות - ברור למה. מקוממות - משום שיכול להיות, חס וחלילה, שמישהו מבין אותם מרואיינים דווקא מתבטא כך בכוונה תחילה, מתוך מחשבה שאיש לא ישים לב שמדובר כאן במה שהחבר'ה קוראים "פרדוקס והיפוכו". סבתי, מנוחתה עדן, היתה אומרת בסיטואציה שכזו: "יש אנשים שחייבים לספור עד עשר לפני שהם פותחים את הפה, אבל ישנם כאלה שגם אם יספרו עד מאה זה לא יעזור".

כבר שיבחנו פעם את ידידינו שמעבר לאוקיינוס על קלילותם ועל-הכיפקיותם בתחום הראיונות, אבל לפעמים גם הם מחליקים ומועדים. הנה כמה וכמה התבטאויות דביליות, תלושות, מצחיקות, שלא ממין העניין או כולן יחד, כולן של אנשי כדורסל, שרובן המכריע נאמרו ברצינות תהומית, וחיש קל הונצחו בדפי ההיסטוריה וממש ברור למה:

"כמעט בכל פעם שהדטרויט פיסטונס קולעים יותר מ-100 נקודות ומחזיקים את היריבה על פחות מ-100 - הם מנצחים את המשחק" (דאג קולינס, בוגר מצטיין במגמת לוגיקה).

"כדורסל זה כדורסל" (אוסקר "ביג או" רוברטסון בהפגנת לוגיקה צרופה משלו).

"בהיכל התהילה נכללים שחקנים מצוינים" (גם ג'יימס וורת'י מצטרף לחבורת ההגיונרים).

"זכיתי בתואר בכל הרמות בהן שיחקתי, חוץ מבקולג' וב-NBA" (שאקיל אוניל, מודל 1994).

"יד ימין, יד שמאל, זה לא משנה לי - אני אמפיבי" (צ'ארלס שקלפורד חושף שיש לו מוּבִים גם על הפרקט וגם מתחת למים).

"כי אי אפשר לזרוק לארבע" (אנטואן ווקר מסביר למה הוא זורק כל כך הרבה לשלוש).

"הקריירה שלי דשדשה עד שביצעתי סיבוב של 360 מעלות אל הדרך הנכונה" (טרייסי מגריידי מנווט בהצלחה).

"אנחנו נסובב את הקבוצה הזו 360 מעלות" (ג'ייסון קיד היה באותו חוג ניווט כמו מגריידי).

"בשבילי - אני תמיד מספר אחת" (מוזס מאלון יודע בעד מי הוא).

"נגן משהו של פיקאסו" (כריס מוריס מנסה להרשים את בת זוגו ופונה לנגן פסנתר בבאר).

"אין תגובה" (מייקל ג'ורדן מתייחס כראוי להכללתו בחמישיית המרואיינים המצטיינים).

"גם ויטאלי פוטאפנקו וגם ז'אן טבק הטביעו לי על הראש. איזה מזל שאיש לא טורח לצלם את החבר'ה האלה בפעולה" (וולט וויליאמס).

"יש לך איזשהו קשר משפחתי לאחיך, מארב?" (ליאון ווד מקשה מאוד על שדר הספורט סטיב אלברט).

"אחותי עומדת ללדת, ולא ברור לי אם אהיה דוד או דודה" (צ'אק נוויט מסביר למאמנו מדוע הגיע עצבני לאימון).

"טום" (טום ניסאלקה, מאמנה החדש של יוסטון רוקטס 1966 עונה לשאלה כיצד יש לבטא את שמו).

"אני אסיים את הקולג' בדיוק בזמן, ולא משנה כמה שנים זה ייקח!" (אחד משחקני אוניברסיטת פיטסבורג).

"אמרו לי שאחרי שאני חוסם שחקן, אסור לי לנופף באצבע לכיוונו אלא רק לכיוון היציע, אז נופפתי לכיוון היציע. מה אני אשם שהשופט החליט שלפני היציע ניצב הספסל של הקבוצה השנייה?" (דיקמבה מטומבו מסביר לתקשורת על מה ולמה חטף עבירה טכנית).

"אם שאקיל היה 1.85 - הוא היה אחד הפוינט-גארדים הטובים בליגה" (ביל וולטון מפנטז, וממש לא ברור בהשפעת מה).

ואחת לסיום מאחד שתמיד כדאי להקשיב לו ולהפנים: "אומרים שאלביס מת. הוא לא. אתם מתבוננים בו עכשיו. אלביס לא מת, הוא רק שינה צבע" (דניס רודמן).

shaharhermelin@gmail.com