במהלך ההפסקה של אחד ממשחקי ה-NBA ששודרו אתמול או שלשום, הקרין ערוץ הספורט (או שמא היה זה ESPN? מי בכלל יכול לשים לב לפרטים בשעה חמש בבוקר?) קליפ מושקע ומלהיב של Buzzer Beaters - אותם סלים הנקלעים באלפיות השנייה האחרונות שלפני הצלצול. כמה מהסלים שנבחרו לככב בקליפ נקלעו בשניות האחרונות של הרבע הראשון, השני או השלישי, אבל חלק נכבד מהם לא רק שנקלעו ממש עם תום המשחק, אלא הכריעו את גורל המשחק. סלי ניצחון.

חברות וחברים, הרשו לי לומר לכם, ובמלוא האחריות: אין דבר שמשתווה לקליעת סל ניצחון ממש עם הבאזר, פשוט אין. כלומר, ברור שיש. בחייו האישיים של כל אחת ואחד מאיתנו, לא חסרים מצבים של התעלות גבוהה, נשגבת ומזככת מזו הקשורה בספורט בכלל ובכדורסל בפרט - למשל הפגישה הראשונה עם אהבת חייכם, יום החתונה (ולפעמים גם יום הגירושין), לידת היורשים, ביקור במקומות יוצאי דופן בארץ ובחו"ל, זכייה ב-20 מיליון בלוטו וכן הלאה.

גם בתחום הספורט, אני מרשה לעצמי להניח, ניתן למצוא דוגמאות לפרץ גואה של רגשות, שעשוי להאפיל על העניין שלשמו התכנסנו, כמו למשל זכייה במדליית זהב אולימפית, בגביע העולם בענף-שאין-לנקוב-בשמו או באליפות ווימבלדון. אולם לא באלה אנו עוסקים כרגע, אלא על הרגע הספציפי מאוד הזה במשחק הכדורסל. במסגרת זו, וגם במסגרת הרוב המוחלט של ענפי הספורט, אין דבר המשתווה לזה.

אין דבר המשתווה לזה, משום שמיד, ממש מיד לאחר שהצלחת לשים את הדבר העגול בטבעת - הכל נגמר, ואין ליריב דרך חזרה. אם כבר הזכרנו קודם את הענף-שאין-לנקוב-בשמו, הרי ששם זה ממש לא כך. הו לא. אצלם, נמצא השעון בשליטתו הדיקטטורית של השופט, שהוא ורק הוא יודע מתי יסתיים המשחק. אי לכך, גם אם קורה משהו דרמטי במסגרת מה שאמורות להיות השניות האחרונות, ב-99.999999 אחוז מהמקרים לא תישמע מיד השריקה לסיום, אלא יחלפו להן עוד כמה שניות, ובדרך כלל גם דקה או שתיים, עד הסיום הפורמלי. מה שעדיין נותן ליריב תקווה ואפשרות לשנות את רוע הגזרה, וכמובן הופך את העניין לשונה בתכלית.

אצלנו - בספורט הבכיר, המובחר והנבחר - אין דברים כאלה. גלוי, ידוע ולעתים אכזר הוא השעון, ובמקרים קלאסיים של "עם הבאזר" - אין לקבוצה השנייה שום צ'אנס להגיב ושום כלום. גיים, סט, מאץ', והכל בזכותך, הקולע או הקולעת, לגמרי בזכותך. גם אם במהלך היו מעורבים אנשים נוספים שחסמו, או הורידו ריבאונד, או חטפו, או חתכו את ההגנה, או מסרו, או הכל גם יחד. בשורה התחתונה, כל הסיכויים שמה שיירשם בפרוטוקול ובדפי ההיסטוריה הוא שהנוק-אאוט האולטימטיבי, הטהור והמושלם מכולם, היה כולו שלך.

רק לפני כמה ימים, עסקנו כאן בסל הניצחון האדיר של מג'יק ג'ונסון במשחק מספר ארבע, במסגרת סדרת הגמר הבלתי נשכחת של 1987 בין הלייקרס לסלטיקס. אותו "ג'וניור-ג'וניור סקיי-הוק", שבפועל חרץ את גורל הסדרה, או לכל הפחות היה אחת הסיבות המרכזיות לתוצאתה הסופית, מדורג אמנם מאז בין סלי הניצחון הידועים והמובילים בהיסטוריה של הליגה, ואולי של הכדורסל בכלל, אבל Buzzer Beater הוא לא היה, ומה לעשות - לעולם גם לא יהיה.

כאשר ההוק של מג'יק צלל פנימה, עדיין נותרו על השעון שנייה או שתיים, מה שאיפשר לסלטיקס לקחת פסק זמן, שאחריו עוד הספיק לארי בירד להחטיא הזדמנות להפוך את התוצאה ואת הסדרה על פיהן. זו כנראה הסיבה העיקרית לכך, שהסל המסוים הזה של מג'יק לא מופיע בשום קליפ של סלי ניצחון שראיתי ב-20 השנה האחרונות, בניגוד לסל אחר, שנקלע שנתיים מאוחר יותר ונכלל כמעט בכל אסופה של סלי ניצחון, במיוחד Buzzer Beaters. הסל ההוא לא נקלע במסגרת סדרת גמר, גם לא בגמר אזורי או אפילו בחצי גמר. זה היה בסך הכל הסיבוב הראשון של הפלייאוף, אבל הקליעה היתה כל כך דרמטית ומיוחדת, ולכן שודרגה מיד מ"סתם" קליעה, וכונתה באופן רשמי "הקליעה"- The Shot. לאיש שאחראי לה, סורפרייז-סורפרייז, קוראים מייקל ג'ורדן.

המקום: הקוליסאום בריצ'פילד, אוהיו. אז - ביתם של הקליבלנד קבאלירס. האירוע: משחק חמישי ומכריע בסדרה בין הקאבס לבולס בסיבוב הראשון של פלייאוף 1989. בשורות קליבלנד ניתן למצוא שחקנים טובים עד טובים מאוד ואף למעלה מכך, כמו בראד דוהרטי, מארק פרייס, רון הארפר, לארי נאנס והגיבור הטרגי של האירוע, קרייג אִילוֹ. אצל השוורים, כבר התגבש רובו של הסגל, ששנתיים אחר כך יתחיל לשלוט בליגה: ג'ורדן, פיפן, הוראס גראנט, ביל קרטרייט, ג'ון פקסון, קרייג הודג'ס ואחרים.

קליבלנד מובילה במשך 47 דקות ו-54 שניות, עד ששתי נקודות של ג'ורדן, מתוך 44 שלו בסך הכל במשחק, נותנות לשיקאגו יתרון ראשון, 98:99. פסק זמן קאבס. אילוֹ ניגש להכניס את הכדור במחצית המגרש של הבולס, מוצא את...מי זה היה? נדמה לי דוהרטי, מקבל בחזרה ומשלים ליי-אפ יפה, 99:100 קליבלנד עם שלוש שניות וקצת על השעון.

פסק זמן בולס. התרגיל עליו מורה המאמן, דאג קולינס, כפי שסיפר בעצמו אחרי המשחק, הוא הפשוט והיעיל בתולדות הליגה: "תנו את הכדור למייקל ועופו הצידה!". האחריות להצליח למצוא את ג'ורדן מוטלת על כתפיו של בראד סלרס, לימים במכבי ראשל"צ. מייקל מצליח לקבל ממנו את הכדור כשקרייג אילוֹ דבוק לו לגופייה. שני כדרורים מביאים אותו לאזור קו העונשין, משם הוא עולה לשמיים וזורק. הבאזר נשמע בדיוק כשהכדור צולל פנימה. 100:101 בולס. נגמר.

על רקע ההלם המוחלט של 20,000 הצופים, מנתר ג'ורדן למנורות באקסטזה מוחלטת ובשאגת ניצחון, כאשר מאחוריו קורס אילוֹ הלא-מאמין על הפרקט והבעת ייאוש תהומית על פניו. בניגוד לסל הקודם של מייקל, עכשיו כבר אין לאילוֹ, או לכל אחד אחר בקליבלנד, אפשרות לתקן. פשוט אין. גם אין על הרגע הזה. שלב חשוב בהתפתחותה ובביסוסה של האגדה ששמה מייקל ג'ורדן, ואחד החזקים ביותר שחוויתי, גם אם רק דרך הטלוויזיה.

האמינו לי שאני יודע בדיוק איך הרגיש ג'ורדן באותו רגע (האמת, גם איך הרגיש אילוֹ, אבל נעזוב את זה עכשיו). נשבע לכם. כמה שנים קודם מבחינת הכרונולוגיה, והרבה שנות אור מבחינת הסיטואציה, זכיתי לחוות משהו דומה. זה אמנם לא קרה במסגרת פלייאוף ה-NBA אלא בסתם משחק שגרתי בליגה ב' שלנו; לא באולם מפואר כמו הקוליסאום אלא במגרש הפתוח בקיבוץ רמת השופט; גם לא נכחו שם 20,000 איש, אולי 20, אבל גם אני קלעתי פעם סל ניצחון עם הבאזר.

כמו קליבלנד, גם אנחנו - אימפריית הפועל רמת דוד - הובלנו באותו משחק לאורך כל הדרך, וכמוהם ספגנו שניות ספורות לסיום סל, שהעמיד אותנו בפיגור של נקודה. כמוהם מיהרנו להזעיק פסק זמן, אולם להבדיל מהם, ועקב מגבלות החוקה של אותם ימים, לא זכינו בתום פסק הזמן לפריבילגיה של הכנסת הכדור מאמצע המגרש, ונאלצנו לעשות זאת מתחת לסל שלנו.

המזכירות הודיעה שעל השעון נותרו חמש שניות. צריך לזכור שמדובר בתקופה בה כמעט שלא ניתן היה למצוא בליגות הללו, לפחות לא בפריפריה, אולם ראוי לשמו, שלא לדבר על לוח תוצאות ושעון אלקטרוניים. הרישום ומדידות הזמן נערכו בחשכת שולחן המזכירות, שאוישה בכל מגרש על ידי מקומיים, הידועים ב"אובייקטיביות" הרבה שלהם. רוצה לומר, אם המקומיים היו באותו רגע בפיגור, היו אותן חמש שניות נמשכות כפליים לפחות. במצב כמו שלנו, בו הם היו דווקא ביתרון - שיערנו שלא יעברו יותר משתיים-שלוש שניות עד שתישמע השריקה האחרונה.

יוסי, הרכז הוותיק שלנו ואיש חזק מאוד מבחינה פיזית, לקח על עצמו את הכנסת הכדור. אנחנו, שאר ארבעת השחקנים, התפזרנו באופן די אקראי במחצית המגרש של רמת השופט. למה אקראי ולא על פי תרגיל מסוים? לא ממש ברור לי, אבל זה יכול להיות קשור לעובדה שאף פעם לא היו לנו ממש תרגילים, בטח לא למצבים שכאלה. בכל מקרה, אני התמקמתי בלואו-פוסט. לא ברור למה, כנראה משום שהיה שם מקום פנוי.

מסירת הקווטרבק של יוסי עברה שלושת-רבע מגרש, היישר לידיו של ספי (כן, אני יודע, יוסף לא היה השם הכי נדיר באותם ימים), הסנטר שלנו, שניצב על קו העונשין, עדיין עם גבו לסל. בהחלטה של מיקרו-שנייה אני מחליט לנוע אל תוך הצבע. "ספי!", אני צועק, והאיש, כאילו היה אביו הרוחני והבלתי ידוע עדיין של שאראס, מבצע נוֹ-לוּק מדהים ובלתי אופייני בעליל, ומוצא אותי חופשי לגמרי מתחת לסל (השומר שלי סבר כנראה שהמזכירות לא תיתן למשחק להיגמר בניצחון שלנו, ופשוט נותר קפוא במקומו). הקרש-סל הכי קל בחיי מקדים רק במעט, בטיפ-טיפ-טיפה, את שריקת הסיום של המזכירות המופתעת. גיים אובר.

מה אומר ומה אגיד, ליגה ב' מה ליגה ב', חגגתי את הרגע הזה לא פחות מג'ורדן בקוליסאום. הניצחון הזה לא עזר לנו לעלות ליגה, או אפילו להתקדם במעלה הטבלה, וכמובן שהוא לא נשא באמתחתו שום בונוסים כספיים. אבל זה לא עניין אותי. לשעה קלה, שנמשכה קרוב לשבוע, הייתי על גג העולם. צריך לחוות את זה פעם אחת לפחות, כדי להבין איזה כיף זה סל ניצחון עם הבאזר. אין דבר שמשתווה לזה, פשוט אין.

shaharhermelin@gmail.com